מאת:
ד"ר יגאל סתרי, מנהל הארכיון הציוני המרכזי
אלכס ביין (1988-1903), חתן פרס ישראל להיסטוריוגרפיה
ציונית לשנת 1987, כיהן כמנהל הארכיון הציוני בשנים 1971-1955 ובמקביל כיהן בתפקיד
גנז המדינה הראשון, ושינה את תחום הארכיונאות בארץ ישראל מן הקצה אל הקצה. בימים אלה
מציינים מאה ועשרים שנה להולדתו.
אלכס ביין נולד בשנת 1903 בכפר שטיינאך
בגרמניה, ועבר עם משפחתו לנירנברג בהיותו כבן תשע. הוא למד באוניברסיטה בברלין בחוג
להיסטוריה של ימי הביניים והעת החדשה, ותוך חמש שנים השלים את כתיבת הדוקטורט. ב-1927
החל לעבוד כארכיונאי בארכיון הממלכתי של הרייך בפוטסדאם.
אלכס ביין, 1938, מאוסף צבי אורון
(אורושקס) (PHO\1390969)
בעקבות פרסום הצהרת בלפור נחשף אלכס הנער
לציונות. הוא החל ללכת לתנועת הנוער הציונית "בלאו וייס", וכשבגר אף עסק
בהדרכה בסמינרים לבוגרים. הוא השתתף כאורח בקונגרס הציוני ה-14 בווינה ב-1925, ושם
התרשם מאוד מדבריהם של חיים ויצמן, נחום סוקולוב וזאב ז'בוטינסקי. רשמיו מן
הקונגרס, שפורסמו בשני מאמרים בעיתונות יומית, היו לפרסום הרשמי הראשון שלו. זיקתו
לציונות הושפעה גם מביקור בשער טיטוס ברומא, לשם נסע לאחר שהשלים את עבודת
הדוקטורט. לאחר הביקור כתב ביומנו: "הציונות
תשוב ותבנה את המדינה האבודה".
ביין עלה לארץ ישראל בעקבות עליית המפלגה
הנאצית לשלטון ופיטוריו מן הארכיון הממלכתי ב-1933. מייד עם הגיעו לירושלים עם משפחתו
פקד את בית הספרים הלאומי כדי לעיין בארכיונו של דוד וולפסון. תוך זמן קצר פתח
ביוזמה להקמת ארכיון לתולדות היישוב, ולאחר שערך מסע בין ארכיונים ישוביים ברחבי הארץ
פרסם דו"ח על מצב תיעוד ההתיישבות הציונית בא"י. גאורג הרליץ קיבלו לעבודה
בארכיון הציוני המרכזי ב-1936, אז החלו לתעד בארכיון גם את מוסדות היישוב ואת כלל
העשייה הציונית בארץ ישראל בנוסף לפעילות ההסתדרות הציונית. במהרה הפך ביין לסגנו
של הרליץ, ובתפקיד זה שימש עד 1955 עת מונה במקומו כמנהל הארכיון.
דו"ח מאת אלכס ביין על מצב הארכיונים
בארץ, 1935 (S25\1366)
עוד כשהיה בראשית דרכו המקצועית, נשבה ביין
בקסמו של הרצל, ובמשך כחמש שנים אסף חומרים על אודותיו וקרא בכתביו. זמן קצר לאחר
שעלה ארצה, הוזמן כמומחה לכתוב את הביוגרפיה של הרצל לציון שלושים שנה למותו. פרסום
הספר בשנת 1934 סימן את פריצת דרכו המקצועית.
בזיכרונותיו "כאן אין מברכים לשלום" מתאר ביין את ה'דיבוק', שאחז בו במלאכת האיסוף וכתיבת הספר עת נפגש עם ידידיו של הרצל, שעוד היו בחיים, והתכתב עם ילדיו. אחד המכתבים הראשונים, ששלח ביין, היה לבנו של הרצל האנס: "כתבתי לו מכתב ארוך ללונדון וציינתי את ההתחייבות הפנימית שלי לכתוב על אביו ביוגרפיה מקיפה ומכובדת." האנס הפנה אותו לעזבונו של הרצל, שהיה באותה עת בביתו של יונה (יוהאן) קרמניצקי, וגם לאחותו טרודה נוימן-הרצל, ש"חולה כרגע ויעבור זמן עד שתבריא ותוכל לטפל בבקשתך..." לו עצמו, כתב האנס, אין חומר משמעותי על אביו אך "אם אסע שוב למרכז אירופה אשמח להפגש איתך ולהכירך". הפגישה ביניהם לא התקיימה. האנס אמנם נסע שוב למרכז אירופה, אך התאבד על קברה של אחותו פאולינה.
כריכת המהדורה השנייה של הביוגרפיה על אודות
הרצל (1978), שחיבר אלכס ביין ב-1934 (BK\39807)
לא מעט קשיים ניצבו בפני ביין במהלך
כתיבת הביוגרפיה על הרצל. היה זה עוד לפני שארכיון הרצל הועבר מווינה לארכיון
הציוני בירושלים. ביין נדרש לאישור מיוחד כדי לעיין בארכיון, שהיה ארוז בארגזים אצל
יונה קרמניצקי בווינה ללא רישום מסודר. במשך כשלוש שנים עסק בהעתקה של מסמכים מהארכיון,
חלקם בכתב יד, כדי שיוכל להמשיך לעבוד עליהם בביתו. הספר עצמו נכתב בירושלים
בגרמנית במשך כשבעה חודשים. כדי לעמוד במועד הפרסום הוא העביר לידי המתרגם לעברית
דב קמחי את פרקי הספר בנפרד במקביל להשלמת הכתיבה. הספר יצא לאור במועד, והיה
לביוגרפיה המקיפה ביותר, שפורסמה על הרצל המנהיג עד אז, והוא מהווה נדבך חשוב להיכרות
עם דמותו כאדם צעיר בטרם גיבש את הרעיון הציוני. הספר זכה לפרסום נרחב – וביין
להכרה. לימים, שימש ביין כאוצר ארכיון הרצל.
אלכס ביין בארכיון הרצל סמוך להעברתו
לארכיון הציוני, עת שכן בבניין המוסדות הלאומיים, 1937 (PHG\1014386)
עם דעיכת המרד הערבי ב-1939 והרגיעה
הביטחונית בדרכים הסתובב ביין ברחבי הארץ במסגרת תפקידו, ואסף ארכיונים קטנים.
בשנים הבאות פעל להעביר לארכיון הציוני את ארכיוניהם של מוסדות, שהופקדו זמנית
בבית הספרים הלאומי. לאחר הקמת המדינה יצא למסע ארוך באירופה במטרה לאתר ולהציל
ארכיונים יהודיים וציוניים, ששרדו את המלחמה. לא פעם ניצל את רפיון השומרים במעברי
הגבול בין מערב ברלין למזרחה, והצליח להעביר מסמכים חשובים מתחת למקטורן... את
ההמתנה בשדות התעופה ניצל לכתיבת גלויות, מכתבים ודו"חות על הישגיו, מהם עולה
מחוייבותו הגדולה למשימה.
"קשרתי
קשרים לא מעטים... ואני מקווה להגיע להסכמה עם המשפחה" [בנוגע לארכיון נורדאו]
גלויה מאת
ד"ר ביין אל גאורג הרליץ בעניין ביקורו בארכיון הממשלתי בפריז, 1949 (L33\1439)
ביין ניחן בתחכום ובאסרטיביות, תכונות
שהובילו אותו להישגים מקצועיים. כך פתח ביוזמה של פרסום ביולטין ביבליוגרפי – ידיעון
הכולל פרסומים שהתקבלו בארכיון הציוני. הביולטין עודד מחברים ומו"לים להעביר לספריית
הארכיון את הספרים, שיצאו לאור על ידם ללא תמורה כדי ליהנות מפרסום בחינם, וכך גם הספרייה
המשיכה להתעדכן.
שער הביולטין הביבליוגרפי של הארכיון
הציוני, 1938 A58\43))
תכונות אלה סייעו לו, גם כשיזם את הקמת
מועצת הארכיונים במטרה ללוות ולפקח על גנזך המדינה. היה זה לאחר שהתקבלה ההחלטה להקים
את ארכיון המדינה בנפרד מהארכיון הציוני בניהולה של סופיה יודין. הוא זה שגייס את
חברי המועצה מקרב חוקרים באוניברסיטאות ואנשי מקצוע בארכיונים הגדולים בארץ, ולימים
הם אלה שהמליצו עליו לתפקיד גנז המדינה הראשון. ביין כיהן בתפקיד הגנז מאז 1956
ובמשך 15 שנה, ויישם את חוק הארכיונים, שגם היה שותף בניסוחו. באותה תקופה היה ממקימי
איגוד הארכיונאים, וכיהן כיו"ר האיגוד במשך כעשרים שנים וכחבר הנהלה בארגון
הבינלאומי לארכיונים. הוא ייסד את המסלול האקדמי ללימודי ארכיונאות באוניברסיטה העברית בירושלים, ואף לימד בו.
ביין פעל רבות למען שיתופי פעולה בין
מוסדות, ואף יזם הקמת קריית ארכיונים, שאמורה הייתה לקום בסמוך למשכן הכנסת. הוא
שאף לחזק את קשרי הארכיון והקהילה, ובמסגרת זו יזם והציג לראשונה תערוכות, שהוצגו
בתחומי הארכיון וברחבי הארץ, וזכו להד תקשורתי ולמבקרים רבים. הוא היה המייסד
והמנהל הראשון של מוזאון הרצל בהר הרצל.
הזמנה לתערוכת הארכיון הציוני 'אתחלתא',
ביוזמת אלכס ביין, 1944 (KRU\9568)
אישור הגעה לפגישה ראשונה בנוגע ליוזמת
אלכס ביין להקים מוזאון להרצל בהר הרצל, 1956 (L33\1114)
אלכס ביין ייזכר כארכיונאי מקצועי, מסור
וקפדן, שהיה ער לחידושים בתחום המכשור והטכנולוגיה, ופעל לשלבם בעבודת הארכיון.
הוא ראה בארכיונאים עובדים מדעיים מקצועיים, שתפקידם לתווך בין המסמכים לבין
החוקרים המעיינים בהן. הוא היה מוכר במזגו הסוער, שכן היה תקיף, דעתן ויזם, שפעל
בדרכים לא שגרתיות להשגת מטרותיו, שאותן כינה 'עקשנות גמישה'.
* בעקבות
דברים לזכרו בכנס השנתי של האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע, נצרת, 7.12.2022
~ פורסם ב- 22.1.2023 ~