ב- 1949 הפכה ישראל למדינה הראשונה בעולם, שהחילה חוק גיוס חובה על נשים. חוק שירות הביטחון קבע, כי נשים ישרתו שירות חובה של שנה אחת. חוק זה כלל גם נשים דתיות, וגרם למחלוקת קשה בין המדינה לעדה החרדית, שחלקים בקרבה תפסו צעד זה כאיום על ערכיה ועל אורחות חייה. תפיסה זו עמדה בקנה אחד עם גישתה של הרבנות הראשית לנושא, על פיה בימים כתיקונם אין לגייס נשים.
על מנת לתת מענה לצרכים הייחודיים של החברה החרדית ולפשר בין תפיסתה לבין המדיניות הלאומית, נקבע במסגרת החוק ,כי נשים יוכלו לקבל פטור משירות צבאי על סמך הצהרה, כי אורח חייהם ותפיסתם הדתית מונעת מהן להתגייס. ב- 1952 חודדה תקנה זו בהכנסת תיקון לחוק , שעל פיו נשים דתיות מחויבות להופיע בפני ועדה על מנת להוכיח, כי אורח חייהן לא מאפשר להן לשרת. בכרוזים שלפניכם, שעוסקים בשאלת גיוס הבת הדתית, מוצגת גישתם של זרמים בחברה החרדית לצעד זה אשר נתפס, לעִתים, כצעד תוקפני במסגרת עימות תרבותי , שבו המדינה מנצלת את יתרונה – כוח האכיפה.
עם זאת, בנוגע לשאלת גיוס גברים בני העדה החרדית העיון בכרזות המובאות מזכיר, כי הקונצנזוס בחברה החרדית עבר שינויים מאז ימיה הראשונים של המדינה. כך, לדוגמה, ערב מלחמת השחרור פרסמה "אגודת ישראל" כרוזים, הקוראים לבני העדה החרדית להתגייס למען הגנה על הארץ.