מאה ועשר שנים להקמת "בצלאל"

השנה מלאו מאה ועשר שנים לאקדמיה לאמנות "בצלאל". לרגל יום הולדת עגול זה הצצנו בתיקי חטיבת "בצלאל" השמורה אצלנו על מנת לספר את סיפור שנותיו המוקדמות של בית הספר.
 
תחילת סיפורו של בית ספר "בצלאל" בווינה. באחד מבתי הקפה בוריס שץ. עזב את סיר  הבשר באירופה על מנת להפוך את ארץ ישראל למרכז תרבותי. (NPS200785)
בעיר נפגשו שניים לקפה ולשטרודל: בנימין זאב הרצל והפסל
בוריס שץ. באותה שנה כבר היה שץ, יליד קובנה שבליטא, אמן ידוע ומצליח. פסליו קנו לו שֵם באירופה, ומלך בולגריה הזמין אותו לארצו על מנת להפוך לפסל החצר שלו ולייסד את האקדמיה המלכותית לאמנות. לשץ לא חסר דבר- לא תהילה ולא ממון. אך לפסל המלכותי היה חזון, שמנע ממנו לשקוט על זרי הדפנה: בחלומו ראה את ארץ ישראל, אותה פיסת אדמה מאובקת וסוערת, כמרכז אומנותי, כור מצרף בין אמנויות אירופה הנשגבות לרוחות הלבנט האוריינטליות. אצל הרצל, איש שידע להעריך חולמים שאפתניים, הוא מצא אוזן קשבת. בקונגרס השביעי ב- 1905 כבר לא היה שותפו של שץ לשטרודל ולחזון בין החיים, אולם הקונגרס החליט לקבל את הרעיון של שץ ולתמוך בהקמת בית הספר. כמה חודשים לאחר מכן כבר הגיע שץ לפלשתינה יחד עם הצלם והתחריטאי אפרים משה יוליאן וקומץ תלמידים, שכר בית ברחוב החבשים שבירושלים, וקבע בו את  משכנו של בית המדרש לאמנויות "בצלאל". תוך שנתיים כבר הפך הבית ברחוב החבשים צר מלהכיל את חלומו המתממש של שץ, ובית הספר הצעיר הועבר למבנה, שיועד לבית יתומים ברחוב שמואל הנגיד, אך הפך למקום הולדתה של האמנות החזותית הארץ- ישראלית.
 
השנים הראשונות של בית הספר ידעו עליות וירידות רבות. הבית ברחוב שמואל הנגיד, על גנו היפה ופרצי היצירה שנשבו בין כתליו, היה למרכז תרבותי. נערכו בו תערוכות, הרצאות ומופעים, שהיו פתוחים לקהל הרחב, אולם הייתה זו גם תקופה רצופת קשיים, כפי שעולה מן המכתב שלפניכם, מ- 1917,  בו פונה שץ לקונסול האמריקאי בירושלים לקבלת עזרה, שכן תלמידי המוסד  נמצאים על סף רעב.
 
מכתב בקשת סיוע משץ לקונסול האמריקאי.
 
בשנה זו אף נסגר המוסד לזמן קצר, מכיוון שהתורכים היגלו את שץ לדמשק במסגרת מדיניותם לגרש את ראשי היישוב היהודי מן הארץ. המוסד שב לפעול ב- 1918, ושץ שב לירושלים ב- 1919. הקשיים המשיכו גם לאחר שנות המלחמה. מרדכי נרקיס, מתלמידיו הראשונים והידועים של המוסד ולאחר מכן מנהל בית הנכות, סיפר כי בוריס שץ עשה כל מלאכה, קטנה כגדולה, על מנת להגשים את חזונו. פעם אחת, כאשר נכנס לבית הנכות בשעת ערב מאוחרת, מספר נרקיס, הוא אף ראה את שץ, פרופסור נכבד בארץ מוצאו, מקרצף במו ידיו את רצפת המוסד. שנות ה- 20 גם הן לא היו קלות. הוועד המנהל, שישב בברלין, משך את תמיכתו במוסד, ומבחינה אמנותית נמתחה ביקורת רבה על המוסד מצד אמנים מודרניים, שתפסו את בית הספר כמיושן וכמנותק ממגמות אמנותיות בנות הזמן. ביטוי לעניין זה ניתן לראות במכתב, שכתב אחד התלמידים הידועים ביותר של המוסד, נחום גוטמן,  לבוריס שץ, בו קבל על "מגפת התערוכות המודרניות":
 
התכתבות בין מנחם גוטמן לבוריס שץ

התכתבות בין מנחם גוטמן לבוריס שץ
 
בשנת 1929 הכריעו הקשיים, והמוסד נסגר. הוא נפתח שנית בשנת 1935, אולם שץ לא זכה לראות את השיבה לחיים של חלומו: הוא נפטר בפורים של שנת 1932 בעת מסע גיוס תרומות לבית הספר בארצות הברית. 
על אף הקשיים שידע "בצלאל" בשנותיו הראשונות, היו אלה השנים שבהם מיצב את עצמו במעמדו כמוסד אמנותי חשוב בזירה הארץ-ישראלית. בעבודות האמנות מתקופה זו ניתן לראות את השפעת הסביבה הגאוגרפית החדשה על תלמידי המוסד, שרבים מהם, באופן טבעי, הגיעו מאירופה. בגוף העבודה של  המוסד שלטו מגמות איקונוגרפיות אוריינטליסטיות, באופן סימבולי למֵמד הציוני, שעמד בבסיס חזונו הציוני של המוסד, ששאף לחבר שוב בין היהודים לארץ ישראל.
 
בארכיון שמורות יצירות אומנות של תלמידי בית הספר, כמו גם מסמכים מנהליים, תכתובות, מבחנים, תקנונים, ועוד, המספרים את סיפור התפתחותו האקדמית של בית הספר.
 
עבודות של תלמידים בבית הספר בשנותיו המוקדמות:
 
תווית עכביש003.jpg


תווית ספר003.jpg      תוויות003.jpg


רשימת תלמידים:
 

 

 

 

 

    

ספר תלמידים003.jpg



מערכת השעות  בבית הספר. בין שיעורי האמנות, התלמידים למדו גם תנ"ך, לשון וספרות עברית.
 

רשימת מורים003 - עותק.jpg

 

 

 

 

תמונות משנותיו הראשונות של בית הספר: