מאמצי הצלה בצל חוסר ודאות

 

מאת: הילה כהן

יצחק קצנלסון, 1920 לערך (PHG\1016186)

 

יצחק קצנלסון נולד בעיירה קרליץ בפלך מינסק (כיום בלארוס). אביו היה פובליציסט ומחנך, שהנחיל לילדיו אהבה לחינוך ולכתיבה. כשהיה יצחק בן עשר עברה המשפחה ללודז'. בשנת 1906 החל את דרכו בתחום החינוך והקים עם בני משפחתו רשת של מוסדות חינוך עבריים פרטיים. אחותו ניהלה את גן הילדים, וקצנלסון נהג להגיע ולספר לילדים סיפורים ושירים שכתב. גם בארץ ישראל, שבה ביקר פעמיים, התפרסמו שירים פרי עטו, בהם "מה יפים הלילות בכנען" ו"חמש שנים על מיכאל". בסתיו 1939, כשהיה בן 54 ובשיא פרסומו כמשורר וכמחזאי, נכבשה לודז' בידי הצבא הגרמני. קצנלסון נמלט לוורשה, ושם הצטרפו אליו אשתו חנה ושלושת ילדיו – בנימין, בן־ציון וצבי.

 

באותה עת נעשו מאמצים רבים להציל את המשורר הידוע. אנשי המחלקה לעלייה בירושלים ונציגי הסוכנות היהודית בז’נווה פעלו בדרכים שונות כדי לחלצו. קצנלסון נכלל ברשימת אישים מכובדים ופעילים ציונים שנעשו ניסיונות מיוחדים להצלתם. המסמכים שנשתמרו בתיק על שמו במחלקה לעלייה מאפשרים לשחזר את פרטי הפרשה. ברל כצנלסון, שדאג לגורל קרובו, כתב במאי 1940 אל חיים ברלס, נציג הסוכנות בז'נווה, מכתב חריף: "עדיין אני מחכה בלב חרד לידיעות על גורלו של יצחק קצנלסון, אשר הבטחת להצילו... שמעתי, שאתה חוזר שוב לשם, ויודע אני כי יכֹלתך מרובה, והריני שוב פונה אליך: אל יהיה משורר עברי פחות מכל אותם הגבירים והרביים והפקידים אשר נגאלו על ידך במשך הזמן הזה." ברל חשש מפני אסון והתחנן להצלתו.

מכתב מברל כצנלסון אל חיים ברלס בנוגע ליצחק קצנלסון, 3.5.1940 (כ/1050/S6P)

 

ברלס מיהר להשיב למכתב ודחה את הטענה כי המשורר הופלה לרעה: "וצר לי מאד על הסגנון שנאחזת בו. אני יכֹל רק לֹאמר לך שעשיתי את כל הנִתן להעשות בענין י.ק., והוא היה בין הראשונים שהכנסתי לרשימה למען חלצו מן המיצר." עם זאת, לא הצליח להעביר לקצנלסון בוורשה את התעודות הנחוצות. על דברי הביקורת הוסיף: "לא פִִללתי להערה כזאת, אע'פ שאני מבין את צערך – ותאמין לי שגם צערי הוא – על גלות השכינה של הספרות והשירה העברית בארץ הדמים, ואני עושה את כל אשר בכוחי המעט לעזור ולסייע להצלתם."

תשובתו של חיים ברלס לברל כצנלסון, 4.5.1940 (כ/1050/S6P)

 

בינתיים הצטרף קצנלסון לפעילות המחתרת של אנשי "דרור" ו"החלוץ" בגטו ורשה. הוא לימד עברית ותנ"ך בבית ספר שפעל בגטו, הדריך ילדים בודדים, ניהל קבוצת תיאטרון וכתב בעיתון המחתרתי של "דרור". אנשי המחתרת השיגו לו ולבנו צבי אישורי עבודה אצל תעשיינים גרמנים, וכך ניצלו מהאקציה הגדולה. אשתו ושני ילדיו האחרים נשלחו ברכבות לטרבלינקה באוגוסט 1942. למרות אסונו, מצא קצנלסון כוחות לשאת דברים בפני חברי "דרור" יום לפני פרוץ מרד גטו ורשה, כדי לחזק את רוחם: "הגרמנים הרגו מיליוני יהודים, אך הם לא יכלו לנו. העם היהודי חיה יחיה."

יצחק קצנלסון, מאוסף אריה צנציפר (רפאלי) (PHZPR\1255700) 

קצנלסון ובנו הצליחו במאמצים להשיג תעודות של אזרחי הונדורס, ובמאי 1943 הגיעו למחנה ויטֵל שבצרפת. במחנה זה ריכזו הגרמנים אסירים בעלי דרכונים של מדינות אויב, במטרה לאפשר חילופי שבויים. במברק למחלקה לעלייה בירושלים, שנשלח מז'נווה בנובמבר 1943, הופיעה רשימת יהודים בעלי מעמד מיוחד במחנה ויטל, שנועדו לקבל אשרות עלייה לארץ ישראל, ובהם גם קצנלסון וצבי.

מברק הכולל את שמות העצורים במחנה ויטל הזכאים לאשרות עלייה, 14.12.1943 (כ/1050/S6P)

 

במחנה ויטל שב קצנלסון לכתיבה. הוא חיבר שם יצירות רבות, ובהן "פנקס ויטל" – יומן על חייו בוורשה ובוויטל, ואת שירו הידוע ביידיש "על העם היהודי שנהרג", שבו תיאר את חורבנו האישי השזור בחורבן הלאומי. כל אותו הזמן המשיכה המחלקה לעלייה לעקוב אחר עניינו. בפברואר 1944 דווח במברק מז'נווה כי ניסיון להעביר רישיונות עלייה לקצנלסון בוויטל נכשל, והמסמכים הוחזרו על ידי הרשויות. בעקבות זאת נעשה ניסיון נוסף באמצעות הצלב האדום, מערוצי הסיוע האחרונים שעדיין פעלו.

מברק מז'נווה מדווח על כך שאשרות העלייה לא הגיעו לקצנלסון ועל הפנייה לצלב האדום, 25.2.1944 (כ/1050/S6P)

מכתב מהמחלקה לעלייה אל אגודת הסופרים העברים אישר כי קצנלסון "נכלל ברשימת הציונים הותיקים והמקרים המיוחדים מויטל" שהועברה לממשלה, 14.2.1944 (כ/1050/S6P)

 

דווקא בשלב זה החלו הגרמנים לבטל בפועל את מעמד המקרים החריגים במחנה ויטל. משלחת מיוחדת של ה־SS מברלין בדקה את תוקפם של הדרכונים ושל תעודות החסות מדרום אמריקה, וקבעה כי מרביתם אינם תקפים. כך איבדו האסירים היהודים במחנה את המעמד שנועד לאפשר חילופי שבויים. ב־18 באפריל נשלחו יהודי ויטל, וקצנלסון וצבי ביניהם, אל מחנה הריכוז דראנסי. כעבור עשרה ימים הועברו לאושוויץ, ושם נרצחו בתחילת מאי.

 

ריכרד ליכטהיים, נציג הסוכנות היהודית בז’נבה, תיאר במכתב ממאי 1944 את המצב העגום. לדבריו, קצנלסון ובנו עודכנו על זכאותם לרישיונות עלייה, אך לא ניתן היה לעקוב באופן סדיר אחר מצבם. חלק מיושבי המחנה כבר הועברו לדראנסי, והמידע אודותם היה חלקי ובלתי מהימן. ליכטהיים אף הביע חשש כי ניסיונות הצלה במספר ערוצים מקבילים – דרכון לטיני ורישיון עלייה – עלולים לפגוע באמינותם ולהקטין את סיכויי החילוץ.

מכתב מליכטהיים למחלקה לעלייה, 19.5.1944 (כ/1050/S6P)

התמונה התבהרה רק באוגוסט 1944. במברק לירושלים נמסר כי קצנלסון ובנו גורשו מוויטל כבר באפריל, עם קבוצת המגורשים הראשונה. המסמכים שהיו ברשותם לא הוכרו על ידי הגרמנים. בשלב זה נותר מידע חלקי בלבד על יעד הגירוש וכל הניסיונות לאתרם כשלו. המברקים הרבים שנשלחו בנוגע לניסיונות הבירור וההצלה של קצנלסון מעידים על מאמצים שנמשכו גם לאחר שכבר היה מאוחר מדי.​

מברק מליכטהיים למחלקה לעלייה על גורלו של קצנלסון, 15.8.1944 (כ/1050/S6P)

 

קצנלסון פעל לכך שהיצירות שחיבר בוויטל תישארנה אחריו. חלקן הוברחו מן המחנה עוד בחייו, ואחרות הוטמנו בשלושה בקבוקים מתחת לעץ ונמצאו לאחר הגעת כוחות בעלות הברית. באחד מהם נשמר "השיר על העם היהודי שנהרג", שבו כתב:
"אראה עמי שלי, שלי אשר נהרג, אתן מבט אלם בו, נאלם

ואז אשירה... כן... הנבל תנו – ואנגן!" 

​~ פורסם ב- 21.4.2026 ~​

​​