מערת ניקנור

עד לאיחודה של ירושלים לאחר מלחמת ששת הימים נותר הר הצופים מובלעת מבודדת בשטח הירדני, ורק מספר מצומצם של אנשי צוות וחיילים שהה בו על מנת לשמר את האחיזה הישראלית. מחלקות האוניברסיטה ובית החולים "הדסה" עברו למקומות שונים ברחבי העיר, ונותר רק זיכרון מימיו הגדולים של ההר כמעוז של חדשנות ושל תרבות יהודית, שנתפש אז בעיני מנהיגי הציונות כמקבילה החילונית של הר הבית. מנחם אוסישקין, מראשי הציונות ויו"ר קק"ל, נתן לכך ביטוי כשהתכוון להקים על הר הצופים את חלקת הקבורה לגדולי האומה סמוך לאוניברסיטה העברית.  ​

העלאת עצמותיו של הרצל

שאלת מיקומה של חלקת הקבורה לגדולי האומה העסיקה את מנהיגי התנועה הציונית. הר הרצל הפך לפנתאון הקבורה הלאומי עם קבורתו של בנימין זאב הרצל במקום בשנת 1949, אך כבר בשנות ה-30 נערכו דיונים על מימוש צוואתו ועל העלאת עצמותיו לארץ ישראל. מנהיגי התנועה התלבטו בנוגע למיקום המתאים לקברו בחיפה או בירושלים. באחד מדיוני ההנהלה הציונית בארץ ישראל בשנת 1933 נקבע ברוב קולות שיש לקבור את הרצל בירושלים, ולשם כך חיפשו שטח מתאים בהר הזיתים או בהר הצופים (ההחלטה לא חתמה את העניין סופית, מכיוון שהדיונים בנושא נמשכו):

"ההנהלה דנה בישיבתה אתמול בשאלת העברת עצמות הרצל לארץ-ישראל. לאחר דיון רב ומפורט הביעו רוב חברי ההנהלה את דעתם שהענין מעון [טעון?] עוד כמה וכמה בירורים נוספים. הוחלט לברר אצל הקרן הקימת את האפשרות לרכוש על ידה שטח אדמה המספיק, על הר הזיתים או הר הצופים, לשם סדור בית-עלמין מודרני אשר בו אפשר יהיה להקים אהל מבוצר לקבורת עצמות הרצל... בקשר עם שאלת המקום ועם ההצעות השונות שבאו מצד חיפה ותל-אביב, הביעו רוב חברי ההנהלה את דעתם שהמקום, ב-הא הידיעה, הוא ירושלים."

 

פינסקר נקבר במערת ניקנור

באותה שנה (1933) החליטו השלטונות באודסה לבנות מבנים חדשים על שטח בית הקברות היהודי הישן. בבית קברות זה נטמן יהודה לייב פינסקר, מראשי תנועת "חיבת ציון". קבוצת יהודים בראשות ד"ר פנחס פלדמן, רופא יהודי מקומי, שכנעה  את השלטונות להעביר את עצמותיו לבית קברות חדש. ד"ר פלדמן, שעמד לעלות לארץ ישראל, ביקש לאפשר לו להעלות יחד אתו את עצמותיו של פינסקר  באמתלה שהיה קרוב משפחתו. בקשתו התקבלה, וביוני 1934 מטען החפצים של פלדמן ומשפחתו, שהגיעו לארץ ישראל, כלל את שרידיו של פינסקר. אוסישקין, שקיבל מבעוד מועד את הידיעה על כך, הגה את הרעיון לקבור אותו במערת ניקנור שבהר הצופים. 

מערת ניקנור נחשפה בשנת 1902, בזמן עבודות להרחבת אחוזת גריי-היל ששכנה על הר הצופים ובהמשך נכללה בתחום האוניברסיטה העברית. במערה נמצאו קברים עתיקים וגלוקסמה עם כתובת, המזכירה את בניו או את צאצאיו של "ניקנור מאלכסנדריה אשר עשה את הדלתות". הכתובת מזכירה אגדה מהתלמוד על ניקנור, שהשיט דלתות מיוחדות ממצרים עבור בניין בית המקדש ונאלץ להשליכן לים בגלל סערה, אבל כשהגיע לחוף הופיעו גם הדלתות על שפת הים. בסוף שנות ה-30 ערך הארכיאולוג אלעזר ליפא סוקניק חפירות מחודשות במקום, שהעלו את האתר לתודעה הציבורית. מתחם קבר היסטורי מימי בית שני, סמוך לאוניברסיטה העברית, התאים כמו כפפה לתכניתו של אוסישקין, ופינסקר נקבר בהלוויה מכובדת עם קהל רב, כשארונו, מכוסה דגלי תכלת לבן, הוכנס למערת קבר ניקנור.

 

 

הלוויתו של יהודה לייב פינסקר, מנחם אוסישיקין עומד ליד הארון, יוני 1934. צילום: צבי אורון (NZO\631073)

בישיבת דירקטוריון קק"ל, מספר ימים לאחר מכן,  דיווח אוסישקין על הקבורה במערת ניקנור ועל כך ש"חושבים להשתמש במערה זו למקום מנוחת עולם לאנשי שם יהודים". הוא הציע להקים ועדה, שתורכב מנשיא ההסתדרות הציונית, נשיא קק"ל ונשיא האוניברסיטה העברית, תקדם את תכניתו ותוציא אותה לפועל.

פרוטוקול דירקטוריון קק"ל בנוגע למערת ניקנור, 2.7.1934 KKL5\6083))

אוסישקין פעל באופן מעשי להפוך את קבר ניקנור לחלקת הקבורה של גדולי האומה. עם מותו באוקטובר 1941 נמצאה בכספת שלו מעטפה, שכללה הנחיות מפורטות לגבי סדרי הלוויתו כולל בקשה להיקבר במערה לצדו של פינסקר. בקשתו מומשה, והוא נקבר במערת ניקנור כשרבים מאנשי היישוב מלווים אותו בדרכו האחרונה. גם טקס האזכרה לגילוי המצבה הופק היטב, כפי שניתן לראות בתכנית העלייה לקבר: לאחר כניסת הקהל למערה נכנסו נציגי המוסדות ואחריהם 233 נציגי יישובים, שאדמתם הייתה בבעלות קק"ל. אחרי דברי הספד קצרים הכריזו על שמו של כל ישוב ויישוב לפי תאריך ייסודו, ושני נציגים בתורם ניגשו אל הקבר ושפכו שקיות של עפר שנלקח מיישובם. את הטקס חתמו באמירת "אל מלא רחמים" ו"קדיש". בנו של אוסישקין, שמואל, אמר כשחזר מהטקס "איזה במאי גדול היה אבא!"  

המונים מלווים את ארונו של אוסישקין ברחבי ירושלים ועד למערת ניקנור, 1941 (PHG\1090852, PHG\1090837)


העליה לקברו של אוסישקין לאחר 30 יום למותו, פירוט טקס האזכרה, 1941 (S53\34\1)

 

 

לאחר מותו של אוסישקין דעך הרעיון להפוך את מערת ניקנור לפנתאון לאומי-ציוני. במערה לא נקברו אישים נוספים, אולי משום שלא היה מי שיקדם את העניין. אחרי מלחמת העצמאות הפך הר הצופים לשטח מפורז והתכנית כבר לא ניתנה למימוש. כאשר הועלו עצמותיו של הרצל לארץ ישראל הוחלט להקים את קברו של חוזה המדינה בגבעה במערב העיר ליד בית וגן. החלטה זו גנזה סופית את הרעיון של אוסישקין להקמת פנתאון על הר הצופים.

 

זיכרון דברים מישיבת קק"ל שבה נדונה השאלה האם להקים במערת ניקנור מאוזוליאום לגדולי ישראל או שתשמש את קברם של פינסקר ואוסישקין בלבד, 20.4.1942 (KKL5\60074)

לאחר מלחמת ששת הימים וחיבורו מחדש של הר הצופים לירושלים, חודשה גם העלייה לקבר של אוסישקין, ובאותה שנה נערך טקס אזכרה חגיגי במערת ניקנור.

 

הזמנה לטדי קולק להשתתף באזכרה לאוסישקין, 12.10.1967 | הזמנה לעלייה לקבר של אוסישקין לאחר חידוש הקשר עם הר הצופים, 16.10.1967 (KKL5\60074)

 ​

עוד על קבר ניקנור ועל העלייה לקברו של אוסישקין בתקופת ירושלים החצויה ניתן לקרוא במאמרו של דותן גורן ב"עתמול", שהוקדש לזכרו של יאיר שפירא: "נמצא במותו נפרד מעמו"