כל קול קובע

רחל ינאית, 1934. מאוסף צבי אורון. (PHO\1355904)

בכינוס השלישי של האסיפה, בסוף 1918, שבו לקחו חלק לראשונה כל פלגי היישוב, הכריזו נציגי החרדים כי לאסיפה המכוננת אין סמכות להכריע בשאלת זכות הבחירה וההיבחרות לנשים, מכיוון שלתפיסתם זו שאלה הלכתית.  הם איימו בנטישת האסיפה, דבר שאיים על הלגיטימיות שלה כלפי הבריטים. מכיוון שהשתתפותם של נציגי היישוב הישן בכינוס הייתה מועטה, הוחלט בסופו, כי לכל יהודי ויהודייה תינתן זכות להיבחר, ושהבחירות יתקיימו עד מאי 1919. החלטה זו לא הייתה סופו של המאבק אלא רק תחילתו. מאותה שנה ועד 1926, מועד כינוסה של אסיפת הנבחרים השנייה, שבה ועלתה החלטה זו שוב לסדר היום הציבורי.

 

בחמש השנים הבאות ניטש מאבק על זכות הבחירה, כשבראש המתנגדים עמדו החרדים. מחנה זה זכה לעִתים לתמיכה מאנשי 'המזרחי', שהתלבטו בין תמיכה בחרדים על רקע תרבותי וקשר למסורת לבין הצטרפות ליישוב החדש, שגם עמו חלקו מאפיינים אידיאולוגיים רבים. את הצד האחר של המאבק הובילו ארגוני הנשים למען זכות בחירה בארץ, שנתמכו על ידי מפלגות הפועלים והגוש האזרחי. 

 

ועד העיר לקהילת האשכנזים מתריע מפני השתתפות בבחירות בהשתתפות נשים (KRU\20895)

  

התאחדות נשים לשווי זכויות בארץ ישראל

תחילת ההתמסדות הפוליטית ביישוב ועליית שאלת זכות הבחירה לנשים לסדר היום הפיחו חיים במאבק הסופרז'יסטי בארץ. כבר ב- 1918 הוקמו אגודות נשים בכל הערים והמושבות העיקריות ביישוב העברי. רוב הפעילות הסופרז'יסטיות בארץ היו נשות העלייה השנייה, בעלות השכלה גבוהה וממעמד בינוני- גבוה. רובן היו נשות מקצוע (נשות חינוך, עובדות סוציאליות, רופאות סופרות ועוד), שקנו להן מעמד ביישוב. בין הבולטות בהן היו שרה עזריהו, עובדת סוציאלית, אשת חינוך וממייסדי תל אביב, חסיה פיינסוד סוקניק, גננת מוערכת ואִמו של יגאל ידין, הרופאה הלנה כגן, רוזה וולט – שטראוס שהייתה רופאת העיניים הראשונה באירופה והנרייטה סאלד. ב- 1919 החלו אגודות נשים אלה, שבתחילה פעלו באופן עצמאי, להתאגד סביב ארגון מרכזי אחד: "התאחדות נשים לשווי זכויות בארץ ישראל". ההתאחדות קיימה פגישה ראשונה בירושלים בחורף 1920 בבית ועד העיר. ד"ר רוזה וולט-שטראוס נבחרה לנשיאת הארגון ושרה עזריהו למזכירה. לראשונה היה לארגון נשים בארץ סדר יום פוליטי במובהק: המטרה העיקרית של ההתאחדות הייתה השגת זכות בחירה לנשים ושיפור מעמדן בתחום המשפטי.

גם בקרב ארגונים סופרז'יסטים בעולם הייתה "התאחדות הנשים לשווי זכויות בא"י" יוצאת דופן משני טעמים: החזון הפמיניסטי של הארגון שורטט ונתחם בקווי מתאר לאומיים: בתקנון הארגון צוין כי השפה הרשמית שלו היא עברית, ובתכתובות הרשמיות הקפידו להשתמש בשפה זו. הנשיאה, ד"ר וולט שטראוס, אף נמנעה מנאומים פומביים, משום שלא שלטה כיאות בשפה העברית. האופי הלאומי של הארגון בא לביטוי גם בעובדה שקהל היעד שלו הסתכם בנשים יהודיות, ולא נעשו כל ניסיונות לשתף פעולה עם ארגוני נשים ערביות בארץ.

 

 

 תקנון התאחדות נשים לשיוויון זכויות בארץ ישראל. "הצירות תדרושנה שיוויון לאישה העברייה בחיים המשפחתיים, האזרחיים המדיניים והכלכליים, והשתתפות האשה בעיצוב דמות המולדת על ידי שיתופה במוסדותנו הלאומיים. (J75\24)

 

מאפיין ייחודי נוסף של הארגון הייתה החלטתו לייסד מפלגה פוליטית בעלת סדר יום פמיניסטי מובהק: השגת שוויון פוליטי וחוקי לנשים.

 

 

 

סיבוב ראשון: בחירות 1920

בשל המחלוקת לגבי סוגיית מעורבות הנשים ובשל חששם של אנשי היישוב החדש, שהיישוב הישן יחרים את הבחירות וימוטט את הישגי המפעל היישובי עד כה, נדחו הבחירות לאסיפת הנבחרים שש פעמים. שיאה של התנגדות המחנה החרדי להשתתפות נשים בבחירות באה מכיוונו של הרב קוק, ששלח "מכתב גלוי" אל אנשי המזרחי, שנעו בין תמיכה להתנגדות להשתתפות נשים בבחירות. במכתב שוטח קוק את מניעי התנגדותו להשתתפות נשים: השתתפות נשים בפוליטיקה אינה כדרך התורה, ומכיוון שבהצהרת בלפור הכירו העמים בזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל בשל טיעונים תנ"כיים, נטישת דרך התורה תגרום לאובדן זכותם על הארץ בעיני אומות העולם. היה זה טיעון מחוכם, שהצליח לעקוף את המחלוקת בין המחנה הציוני לתורני, ולמעשה לכרוך אותם ביחד.​ 

מכתב גלוי של הרב קוק אל ועד הסתדרות המזרחי, נגד לקיחת חלק בבחירות בהשתתפות נשים (KRU\20956) 

הבחירות נערכו לבסוף בהשתתפות "המזרחי" וחוגים חרדים, שהעריכו שעקב השתתפותם בהליך הפוליטי יעלה בידם לבטל את תקנת זכות הבחירה לנשים. עשרים מפלגות השתתפו בבחירות, ורק בארבע רשימות נכללו נשים בנוסף לרשימת ההתאחדות - "רשימת אגודות נשים", "מפלגת המתקדמים", "אחדות העבודה" ו"הסתדרות הפועל הצעיר". הנשים החרדיות לא בחרו, אך הוחלט שכל קול של גבר חרדי ישוקלל כשני קולות. מבין 28,765 בעלי זכות בחירה השתתפו בבחירות 22,200. מתוך 314 הצירים הנבחרים 14 היו נשים – ארבעה אחוזים וחצי מכלל הצירים. חשוב מכך – מפלגות הפועלים זכו ב- 35 אחוזים מכלל הקולות, דבר שהעיד על חולשת הכוח האלקטורלי של היישוב הישן ועל עליית כוחו של המחנה, התומך בזכות הבחירה בנשים.

 

אולם מוקדם היה להכריז על ניצחון. בכינוס הראשון סירבו החרדים לשבת עם נשים, והופעל לחץ על הצירות לעזוב את האולם, אך הן סירבו. החרדים נטשו את האסיפה, והחשש מפני פילוג גבר.​ 

 

הצירים החרדים החרימו את הכינוס השני של אסיפת הנבחרים, שנקבע למרץ 1922, וגבר החשש בקרב ההנהגה הציונית מפני פילוג. בתקופה זו הציעה תנועת "המזרחי" להעלות עניין זכות הבחירה למשאל עם. הרעיון להעלות את הנושא לבחינה מחודשת של הציבור, לאחר שהזכות כבר ניתנה להן, עורר חלחלה בקרב חברות ההתאחדות. הסניף התל אביבי של ההתאחדות כינה את ההחלטה "צעד מחפיר ועלבון לכל היישוב בארץ", והציבור נקרא להחרים את משאל העם.