לרגל יום האישה, החלטנו לכתוב על אישה שכולנו מכירים – הנרייטה סאלד, מייסדת תנועת הדסה ומי שעמדה בראש עליית הנוער. ארכיונה של סאלד הוא מן הארכיונים העשירים והמרתקים השמורים אצלנו, המשקפים את חייה המקצועיים: היא לא פסקה מלפעול ולעמול, תמיד חשבה ותכננה קדימה. כתביה האישיים מספקים הצצה לעולם של אישה שמוחה לא ידע מנוח, ושהיטיבה לכתוב ולתאר את רשמיה כפועלת חשובה, וגם כצופה, במטמורפוזה שעברה על העם היהודי במחצית הראשונה של המאה ה- 20. אך מעבר לכך, וזה דבר לא נפוץ בקרב ארכיונים – צלילה לארכיונה מספקת חומר קריאה מרתק.
ב- 1860 נולדה לסופיה שאאר ולרב בנימין סאלד, שהיגרו לבולטימור מהונגריה, בת בכורה – הנרייטה. לזוג נולדו עוד שבע בנות. הנרייטה הקטנה, שהייתה קרובה מאוד לאחיותיה, איבדה שלוש מהן בגיל צעיר. שתיים מהן מתו בעריסה כאשר הייתה ילדה קטנה. בגיל 15 איבדה את יוהאנה, אחותה בת השלוש, למחלת השנית. כשאחות נוספת, אדל ,חלתה גם היא, החליטה הנרייטה לא לוותר, לא למחלה ולא לגורל, ונאבקה במחלה של אחותה וסעדה אותה עד שהבריאה. היה זה שיעור חשוב בעיצוב אישיותה של האישה שתגדל להיות, שתנהל מאבקים רבים בהיקף גדול עוד יותר.
ביתם של הורי הנרייטה היה בית חם. דמותו של האב הייתה דמות דומיננטית. הוא שימש כרב של קהילת בולטימור, איש משכיל ומוערך, שטיפח בביתו ערכים של כבוד למסורת היהודית בשילוב של צימאון לידע. הבת והאב ניהלו שיחות אינטלקטואליות ערות, לעיתים עד השעות הקטנות של הלילה, והוא היה גורם חשוב בעיצוב השקפת עולמה ההומניסטית. בעידודו עברה הנרייטה מן התיכון היהודי לתיכון המקומי הכללי, והייתה לנערה היהודייה הראשונה מן הקהילה שלמדה במוסד זה. במקביל למדה לימודי יהדות באולפנא. בגיל שש-עשרה סיימה את לימודיה בהצטיינות. מכיוון שלימודים להשכלה גבוהה היו סגורים בפני נשים, הפכה למורה למתמטיקה ושפות בבית ספר לנערות. היא לימדה במוסד זה במשך 15 שנים.
סופי סאלד ובנותיה (הנרייטה קיצונית משמאל) ( PHRS\1438096) בנימין סאלד ( PHRS\1438098)
"בכל הנוגע לי, אני ביתו של אבי"
זיקתה של סאלד לציונות החלה בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19, עם גל העלייה הרוסית לארצות הברית בעקבות 'הפרעות בנגב'. אביה של הנרייטה, מתוקף תפקידו, ירד לנמל על מנת לפגוש כל אניית פליטים חדשה. הנרייטה התלוותה אליו. הם הזמינו את הפליטים לביתם והתוודעו לסיפוריהם, שזעזעו את הנרייטה, שלא הכירה בקשיים של היהודים בקהילה השלווה בה חיה. באופן אופייני, היא תרגמה את הטלטלה הרגשית שחוותה לפעולה. ב- 1891 הקימה בשכונתה בית ספר ערב לפליטים מרוסיה, בו יוכלו ללמוד את השפה האנגלית ולהכיר את התרבות האמריקאית. באוקטובר של אותה שנה, כתבה לרייצ'ל אחותה, שכבר עזבה את הבית:
"כ- 203 תלמידים נרשמו לבית הספר שפתחנו. נאלץ להשיב פני רבים ריקם, משום שלא ציפינו להיענות רבה כל כך. לו היה יותר כסף, היינו שוכרים שני חדרים נוספים בשכונה... אולם את מכירה את צרות המוחין והקמצנות של חברינו. אני בטוחה כי העובדה שאני מזוהה כל כך עם פרויקט זה קשורה לכך שהוא מיותם. יש צורך בהשפעה חברתית על מנת להצליח, לא רק בין ידידינו, אבל בכל החוגים, גם הטובים ביותר. אני חייבת להודות כי החוויות האחרונות שלי כאן לימדו אותי כי ה"לב היהודי", שההתרברבות בו תמיד גרמה לי לכעס, איננו מיתוס. אחרים אמנם עושים מעשים טובים, ובסדר גודל גדול יותר. אולם הנטייה לכך איננה חוצה את כל המעמדות כפי שקורה אצלנו היהודים."
"הצרה היא", היא מוסיפה, "שאנשים לא משכילים לא מבינים את החשיבות שבהקניית השכלה לנזקקים. הם זוכרים כי הם התקדמו בחיים ללא בתי ספר ערב, ומצפים לכך גם מאחרים".
"בכל הנוגע לי, אני ביתו של אבי. יש משהו וולגארי ומעורר שאט נפש ברווחה. אני מרגישה קרובה הרבה יותר ליהודים רוסים אלו מאשר לאחרים." אך גם העדפה זו. היא מוסיפה, גרועה כנראה באותה מידה כמו אלו שמגנים אותם בשל נזקקותם. האם הסבל שעברו הפך אותם לאידיאלים בעיניה? היא שואלת ספק את אחותה ספק את עצמה. "בכל מקרה, אין לי רצון גדול יותר מאשר להקדיש להם את כל כולי".
במכתב נוסף שבוע מאוחר יותר היא כותבת לאחותה שוב: "אני אוכלת שותה וישנה רוסים. העניין מעסיק אותי כל כך שחזרתי לערגה הילדותית שלי להיות גבר. אני בטוחה שאם הייתי אחד הייתי יכולה להוציא לפועל תכניות שיועילו להם מאוד". "בית הספר", היא כותבת, אכן נפתח לדרישה גדולה, ואפילו נמצא הכסף לשכור עוד חדרים.
מכתבה של הנרייטה סאלד לאחותה רייצ'ל (A125\7). "אני אוכלת, שותה וישנה רוסים".
נתונים על פעילותו של בית הספר למהגרים בייסודה של סאלד ( A125\20)
באותה תקופה, עבדה במקביל בבית הספר לנערות ובבית הספר למהגרים, וגם כתבה טור לעיתון ה"ג'ואיש מסנג'ר" תחת שם העט "שולמית". בטורה, "איגרת מבלטימור", כתבה על האתגרים הכרוכים בקיום חיים יהודים בארצות הברית, ועל הצורך שיהודים יאחזו בקרקע משלהם.
ב- 1893 החלה לעבוד באגודה היהודית להוצאה לאור, וכן החלה ללמד תלמוד ועברית בסמינר היהודי. בהוצאה לאור עסקה בעניינים מנהליים וכספיים, אך עם הזמן החלה לעסוק גם בעריכה ותרגום. באותה שנה הצטרפה לאגודה הציונית "חברת ציון". "אחת מן הבעיות הגדולות שלי", כתבה באחד ממכתביה לחברה, "הוא שאינני מסוגלת לומר לא". סדר היום העמוס שלה התחיל בשעות הבוקר והסתיים בשלוש בלילה. לאחר שעזבו כל אחיותיה את בית הוריה, עזבה גם היא, שכרה דירה קטנה בניו יורק והקדישה את כל כולה לעבודתה.
ב- 1902, כאשר נפטר אביה, הצטרפה אליה אמה. דירתן של נשות סאלד הפכה למרכז לנשים יהודיות משכילות שדנו בדרכים שונות לקדם את האידיאולוגיה הציונית. הן אירחו חוגי ערב, מפגשים והרצאות. באותה תקופה החלה הנרייטה ללמוד בבית מדרש לרבנים קונסרבטיבים, שהסכים לקבלה בתנאי שתצהיר שאין בכוונתה לדרוש תואר רב. היא הייתה האישה הראשונה ללמוד במוסד זה. שם גם פגשה את מי שיביא, לבסוף, לפתיחת פרק חדש בחייה.
"מכתב לידיד יקר מכל"
ב- 1904 החלה סאלד ללמוד בבית המדרש הקונסרבטיבי. במיוחד התרגשה להתחיל את לימודי התלמוד. כאשר נכנסה לראשונה לכיתה, פגשה את פרופסור לואיס גינצבורג. פרופ' גינצבורג היה כוכב עולה בתחומו. הוא גם היה בעל עיניים כחולות בורקות, וזקן אדמדם ומטופח. והוא היה צעיר ב- 13 שנה מסאלד בת ה- 45. גינצבורג וסאלד התקרבו מקצועית – היא סייעה לו במחקרו – וגם אישית. כלפי חוץ היא הייתה ידידתו. אך בינה לבין עצמה נאלצה להודות כי היא מאוהבת.
ביולי 1905 כתבה סאלד מכתב ל"ידיד יקר מכל":
"ישבתי עם מכתבך היקר בידי במשך כל היום. אני לא יכולה לחכות עוד - אני חייבת לענות תשובה שתחרוץ את דיני למות... אתה חייב לדעת הכל. בחדשים קשים אלו, של מאבקי הבודד בעצמי, בטח גרמתי לך לחשוד, בשל ראייתך החדה, במאמצי להפעיל שליטה עצמית. בטח הכחשת זאת – הייתי שלווה רק לידך... מדוע אם כן שאמנע מ"להרוג אותך" במילים מפורשות. כל אושרי תלוי בך. אתה הראשון שמעניק לנפשי את הנשיות שלה. נפש שעד שהתעוררה על ידך, ידעה רק אהבת בת לאביה. אתה מנחש את השאר, ואת כל שאסכים לסבול על מנת להחזיק בך לעד."
המילים הן מילים מפורשות, אך לא ברור אם הגיעו לאוזניו של גינצבורג, שניתן להניח כי נכתבו עבורו. המכתב אינו חתום, וייתכן שלא נשלח מעולם. גינצבורג וסאלד ניהלו קשר, ספק מקצועי, ספק ידידותי, עוד ארבע שנים נוספות. ב- 1909, לאחר מסע באירופה, שב גינצבורג לניו יורק ובישר לסאלד כי הוא עומד להתארס. אחיותיה ואמה האמינו כי הוליך אותה שולל. אך סאלד לימדה סנגוריה על הגבר ששבר את ליבה. ב- 26 בפברואר באותה שנה היא כותבת לאמה:
"עדיין לא נפטרתי מן הרצון לבטוח בו בידידות. אולי לא תאמינו לכך, אבל למרות שאני לא חושבת שאני מתערבת באושרו לגבי אירוסיו, או שהוא לא חש בעוול שעשה לי עד כדי כך שיבקש ממני סליחה, אני יודעת שהוא לא שמח לגבי הדרך בה יחסינו הסתיימו. אני בטוחה שהתלהבות פתאומית סחפה אותו, ומשום שהוא רגיל כל חייו לעשות טוב, הוא לא יכול להודות, אפילו לעצמו, שעשה לי עוול". בשל חוסר הנעימות, היא כותבת לאמה, היא תוהה אם עליה למחוק את שמה מספרו שעומד לצאת לאור. "אני חשה שעלי לשתוק לגבי העבודה שהשקעתי בו. האם את רואה בי את ביתו של אבי?"
"מכתב לידיד יקר מכל". יולי 1905 (A125\986)
שיר שכתבה סאלד: "התבודדות". השיר עוסק בנערה היושבת מול הים וחושבת על אהבתה הנכזבת. הוא שמור עם "מכתב לידיד יקר מכל". לא מתוארך ( A125\986)
מסע לארץ ישראל
סאלד, כנטייתה תמיד, החלימה משברון הלב בפרץ עשייה. בסוף אותה שנה היא יוצאת עם אמה למסע ראשון בארץ ישראל. הימים 
הם ימי העלייה השנייה. סאלד ואימה נחשפות לקשיים שנאלצו להתמודד עימם המתיישבים החדשים, וגם התושבים הוותיקים. ביפו הן נחרדות מעיני הילדים מוכות הגרענת. בחיפה הן מזדעזעות מתנאי ההגיינה הירודים ובטבריה הן נחשפות לאימי המלריה. סאלד חוזרת לארצות הברית עם מטרה חדשה: לעסוק בהגשמה ציונית. בפורים 1912 היא מייסדת את ארגון הדסה, אשר מצליח תוך כמה שנים לגייס כספים על מנת לשלוח משלחת רפואית ראשונה לירושלים, אשר מהווה את הבסיס להסתדרות הרפואית של הדסה שעתידה לקום בשנים הקרובות.
בשנת 1914 היא מקבלת קיצבה לכל חייה מהשופט ג'ליאן מאק, ולראשונה בחייה הבוגרים היא שולטת בזמנה. מאותו רגע היא מקדישה את כל חייה לפעילות ציונית. ב- 1920, בהיותה בת 60, הגיעה לארץ ישראל לנהל את ההסתדרות המדיצינית שהקימה מרפאות ברחבי הארץ. תחת הנהגתה התרחבה הפעילות. הוקמו בתי חולים, הונהגו תכניות לחלוקת מזון לנזקקים, הוקם המכון לפסטור חלב, ונפתחו בתי ספר לאחיות. מעבר לפעילותה העניפה בהדסה, שלמעשה ביססה את מערכת שירותי הבריאות בארץ, הייתה סאלד פעילה גם בברית שלום ולמען זכויות נשים. ב- 1931 נבחרה לאסיפת הנבחרים מטעם רשימת "התאחדות נשים לשיוויון זכויות והסתדרות נשים עבריות".
ב- 1933 נתבקשה על ידי חיים וייצמן וארתור רופין לעמוד בראש עליית הנוער. האישה שמעולם לא ידעה להגיד לא למטלה נוספת לא למדה זאת גם בגיל 73, והיא, כמובן, נרתמה למשימה. תחת הנהגתה הפך ארגון עליית הנוער לארגון העוסק בחינוך לצד הצלה, שכן סאלד הבינה והדגישה לכל אלו שלקחו עמה חלק בפרויקט, כי חובה על מי שמוציא ילדים ובני נוער מעולם אחד לעולם אחר, להעניק להם את הכלים להצליח בעולם חדש זה.
סאלד בשיחה עם ילדי עליית הנוער ( PHG\1019199) סאלד עם האחיות הראשונות של בי"ח הדסה בירושלים (PHG\1017363 ) 
מכתב לבני עליית הנוער המתעתדים להתגייס לצבא הבריטי, 1942: "לפני שתחליטו להתגייס, שאלו את עצמכם מה הסיבות לכך. האם אתם לוקחים בחשבון את הסכנות האורבות לתרבותנו, האנושית והיהודית? או שמא נובעת החלטה מהרצון לא להתמודד עם מטלות השיגרה המעיקות? חישבו: לו הוריכם היו עימכם, מה הם היו אומרים?" ( A125\40)