המכתב שלפנינו נכתב על ידי יצחק רבין (1995-1922), הרמטכ"ל השביעי של צה"ל, שר ביטחון וראש ממשלת ישראל בשנים 1977-1974 ובשנים 1995-1992. הוא נכתב בשנת 1936, ונשלח אל דודה של אמו - מרדכי בן הלל הכהן, עיתונאי סופר ופעיל ציוני, ממקימי תל אביב, לרגל יום הולדתו השמונים. במכתב מספר רבין, בן 14 באותה שנה, על שִגרת יומו כתלמיד בבית הספר "בית חינוך לילדי עולים א" בתל אביב. על אף שמדובר בכתב יד של נער צעיר, היה כבר נטול סימני ילדותיות. הנער רבין היה נער רציני, שקדן, וכפי שעולה מן המכתב, עסוק מאוד. הוא כבר מזמן זנח את משחקי הילדות.
מכתב מיצחק רבין בן הארבע עשרה לדודו מרדכי בן הלל הכהן (A5\5)
רבין, על אף שנולד בירושלים, העביר את רוב ילדותו בתל אביב. בשנת 1928 החל ללמוד בית הספר "בית חינוך לילדי עובדים א", שנפתח ב- 1924 כבית ספר ניסיוני ששם לו כמטרה לשלב בין סוציאליזם לחינוך עברי. מבחינה מפלגתית זוהה בית הספר, ככל בתי הספר של "זרם העובדים", עם מפא"י ועם מפ"ם. בית הספר דגל בחינוך סוציאליסטי, ושאף לעצב את אישיות תלמידיו ברוח העבודה החלוצית. את התלמידים עודדו להשתתף בתנועות נוער סוציאליסטיות ולהצטרף לקיבוצים. האינטרנציונל הושר בבית הספר לצד התקווה. הלימודים, כפי שעולה מן המכתב, תפסו חלק ניכר מיומו של הנער– עד השעה חמש. גם בשובו הביתה, הוא כותב לדודו, "עלי להכין עוד שיעורים. כי עלינו לנצל כל רגע. אולם לעִתים נדמה לי שאנו מנצלים יותר מדי". הלימודים בבית הספר כללו, בהתאם לאידיאולוגיה הבית ספרית, תכנית אקדמית עמוסה לצד עבודה חקלאית. "חוץ מן העבודה הרוחנית", הוא כותב לדודו, "יש עבודה לא פחות קשה מן הראשונה והיא העבודה הגופנית. אנו התלמידים עובדים שעתיים בפרדס כאן. גם מוטלת עלינו אחריות בעד חלקה מן הפרדס אשר אנו מעבדים אותה".
רבין, כפי שעולה מן המכתב וכפי שסיפר גם בראיונות שנים אחר כך, ראה את בית הספר כבית שני. בהיותו תלמיד התגבשה והתעצבה תחושת השליחות שלו למען ארץ ישראל ומדינת ישראל, שעיצבה את מהלך חייו הבוגרים.
בבית הספר למד מוסר עבודה נוקשה מהו, אולם את ההערכה לעבודה קשה ולערכי הסוציאליזם, יש לציין, לא פגש רבין לראשונה בבית הספר. כבנה של רוזה כהן (1937-1890), מי שכונתה "רוזה האדומה" בשל פעילותה הסוציאליסטית הנמרצת, הוא ספג כבר מילדות. את האווירה בבית כינה שנים אחר כך כ"אווירה חצי צבאית". "בבוקר", סיפר באחד מן הראיונות עמו, "היינו אוכלים דייסת קוואקר. אם לא סיימתי את הצלחת, היא הייתה מוכנסת למקרר ובערב היו מוציאים אותה שוב. שנאתי את זה". האם הייתה אישה רבת פעלים. בין השאר, ניהלה את סניף בנק "הלוואה וחיסכון" בתל אביב, הייתה חברה במועצת העיר, שימשה בתפקידים בכירים בהגנה והייתה פעילה במסגרת כמה חוגים סוציאליסטים. כאשר עמד בנה לסיים את לימודיו בבית הספר היסודי של בית החינוך היא יזמה את הקמתו של בית ספר המשך, על מנת שימשיך להתחנך ברוח אותם ערכים. היא הייתה אם חמה, אך לא חסכה את שבטה משני ילדיה. היא הטיפה ליצחק ולאחותו הצעירה רחל, כי על ילדים לגלות עצמאות וחריצות מגיל צעיר. "לחם בחמאה", אמרה להם פעם, "הוא האוכל הטוב ביותר שיש. אוכל של פועלים". האם חינכה לסוציאליזם, אך גם להישגים. "הייתה אווירה של ציפייה שנעשה משהו בחיינו", יספר יצחק לאחר שנים. רוזה הייתה אישה דומיננטית, שהשאירה חותם עמוק על כל מי שפגשה, וגם על ילדיה. היא נפטרה ממחלה שנה אחרי כתיבת מכתב זה, אולם המשיכה להיות דמות רבת השפעה על רבין כל חייו.
המכתב שמור בארכיונו של הסופר, העיתונאי והפעיל הציוני מרדכי בן הלל הכהן (1936-1856). רוזה כהן הייתה בת אחיו הבכור, והוא היה קרוב המשפחה היחיד שלה בארץ. היא שמרה עִמו על קשר קרוב, ובעת ביקור בביתו בירושלים ב- 1922, אף כרעה ללדת את בנה יצחק.