לקראת סופה של המאה ה- 19 החל תחום הרפואה בירושלים העות'מאנית לצבור תנופה. עד אותה עת לא היה בית חולים של ממש בעיר, והתושבים, שהיו מרוכזים בתוך החומות, סבלו רבות ממחלות מדבקות, מהיגיינה ירודה ומבעיות בריאותיות נוספות. ב- 1844 הוקם בית החולים של המיסיון האנגלי, ומוסד זה היה המוסד הרפואי הממשי הראשון בארץ. בדומה למוסדות ציבוריים אחרים ראו מדינות אירופה בבתי החולים אמצעי להרחיב את השפעתם הפוליטית בארץ, ובית החולים הראשון היווה "יריית פתיחה" בתחרות בין המעצמות. באותה שנה נוסד בעיר בחסות צרפתית בית החולים של מונטיפיורי. עשור לאחר מכן הוקם בית החולים של מאיר רוטשילד. לאלה ניתן להוסיף את "ביקור חולים" ואת "משגב לדך", שהוקמו זמן קצר לאחר מכן.
בתי החולים החדשים נתנו מענה רפואי לתושבי ירושלים, אולם תחום אחד נותר מחוץ לתנופת הפיתוח – רפואת נשים. תחום זה, ובעיקר תחום הילודה, נותר עדיין עניין הנלמד במסגרות לא פורמאליות. נשים רבות ילדו בבית, וכתוצאה מכך היה אחוז תמותת הנשים גבוה. על מנת לתת לכך מענה, הוקמה ב- 1894 אגודת "עזרת נשים" בייסודה של ציפי פינס, אשתו של יחיאל פינס, ממנהיגי "חובבי ציון".
בתוך זמן לא רב הרחיבה האגודה את פעילותה לתחום רפואי מוזנח עוד יותר- טיפול בחולי נפש. המוסד היחידי בירושלים, שפעל בתחום זה עד אותה עת, היה הקדש בעיר העתיקה – בית קטן ששיכן חולים אחדים בלבד. המוסד סבל מהזנחה ומניהול לקוי. אגודת "עזרת נשים" לקחה את המוסד תחת חסותה, ושיקמה אותו.
ירושלים, שבה רוחות הקודש והשכינה נושבות בין הבתים, תמיד הייתה אבן שואבת לאנשים מיוחדים, חלקם יותר מאחרים. בעיר היחידה, שזכתה לסינדרום נפשי הקרוי על שמה, היה לבית המחסה המטופח לחולי רוח של האגודה ביקוש נרחב, ותוך זמן קצר הוא הועבר למבנה רחב ידיים יותר על מנת לתת מענה למספר רב יותר של מטופלים. ב- 1896 יצא המוסד מתחומי העיר העתיקה. בתחילת המאה ה- 20 רכשה האגודה מגרש רחב ידיים בקצה המערבי של רחוב יפו, ובו נבנה מבנה קבע ייעודי לבית החולים. בית החולים "עזרת נשים" היה בית החולים הפסיכיאטרי הראשון בארץ, ולמעשה במזרח התיכון כולו.
בארכיון הציוני שמור תיעוד על אודות שנותיו הראשונות של המוסד, לאחר שהועבר לרחוב יפו. לצד תצלומים רבים שמורים בארכיון גם תיקי התכתבות פנימית בין אנשי הסגל ומסמכים נוספים, המתעדים את הפרק הראשון בדברי ימי הרפואה הפסיכיאטרית בארץ.