חפשו אותימשה ווילינגר נולד באוז'הורוד שבצ'כוסלובקיה ב- 1928. בהיותו נער צעיר נשלח לאושוויץ, ולקראת סוף המלחמה הועבר לבוכנוואלד, שם עבד בעבודות פרך במכרה פחם, עובדה שבשלה לקה בשחפת. כאשר שחררו האמריקאים את המחנה היה בן 16. 244 ילדי בוכנוואלד קובצו על ידי ארגון עליית הנוער, וכ- 150 מתוכם, ובתוכם משה, הועלו לארץ בספינה "מטרואה", אניית המעפילים הראשונה שהביאה ניצולים לארץ בתום מלחמת העולם השנייה.
עם הגיעם לארץ, נעצרו נוסעי "מטרואה" והושמו על ידי הבריטים במחנה המעצר בעתלית. משה שהה שם שלושה חדשים, ולאחר ששוחרר, שהה, כאמור, בבית הבראה בירושלים, על מנת להחלים ממחלת השחפת. במהלך תקופה זו נוצר קשר עם דודיו – אהרון ובנימין, שעלו גם הם לארץ.
לאחר שהשתחרר משה מבית ההבראה הוא התגורר בירושלים ולמד חשמלאות, ועם תום לימודיו החל לעבוד בחנות למוצרי חשמל בעיר. רחל ויזל, אותה אישה ששמה היווה את קצה החוט הראשון בגילוי פרטי חייו, הייתה חברה קרובה שלו באותה תקופה. הוא הצטרף לחוג "עלומים" של תנועת בני עקיבא. בשל מזגו השובב, הוא נודע בפני חברי בכינוי "זיכמיר"- חפשו אותי.
באפריל 1948 התגייס וילינגר להגנה, וצורף לחטיבת עציוני שפעלה בירושלים ולימים הפכה לחטיבה 6 של צה"ל. הוא שירת בגדוד 63 כמקלען, אך בשל השכלתו כחשמלאי גם נשלח לחזיתות לתחזק את קווי התקשורת של ההגנה.
במהלך המלחמה הוצב גדודו של וילינגר בגזרה הצפונית של ירושלים באזור בית מנדלבאום –אזור קו התפר בין השכונות הערביות והיהודיות בעיר, סמוך לשיח' ג'ראח, שהיה אחד ממוקדי הקרבות העיקריים בירושלים. הלגיון הירדני עשה מספר ניסיונות להשתלט על עמדות באוזר, בשל חשיבותו האסטרטגית סמוך לדרך המובילה להר הצופים. ב- 15 באוגוסט עשו חיילי הלגיון ניסיון נוסף שלא צלח. במהלך ההפגזות נפגע קו הטלפון שחיבר בין בית מנדלבאום למטה ההגנה. וילינגר התנדב מיד לצאת לשטח ולתקן אותו. הוא הצליח להשלים את המשימה, אך נפגע מכדור של צלף ירדני בדרך חזרה, ומת מפצעיו בבית החולים. בן 19 היה במותו.