הצלם ראובן מילון שעובד כבר תקופה ארוכה עם הארכיון הציוני, מעלה זכרונות מהשתתפותו בקרב על גוש עציון במלחמת השחרור, והשבי בירדן
הצלם ראובן מילון נולד בירושלים ב- 1928, וחי בה כל חייו. הוא למד בבית ספר "תחכמוני", ולאחר מכן במחלקת הצורפות ב"בצלאל". לימודיו נקטעו עם פרוץ מלחמת השחרור, שכן עם תחילת המלחמה הוא גוייס ל"הגנה", ושירת בגדוד מכמש של חטיבת עציוני, שהוקמה להגנה על ירושלים וסביבותיה. במהלך המלחמה לחם בגוש עציון ונפל בשבי הירדני. זמן קצר לאחר סיום המלחמה הוא החל לעסוק בצילום, ועבודותיו זכו בפרסים, בין השאר בפרס למפעל חיים מטעם מוזאון ישראל. בתצלומיו הוא מרבה לעסוק, בין השאר, בהווי הירושלמי. ארכיון תצלומיו, הכולל כ-64,000 נגטיבים, נסרק בשנת 2011 על ידי ספריית הארווארד, וחלקם ניתן לצפייה גם בארכיון הציוני. בשנים האחרונות נותן ראובן מילון שירותי צילום וסריקות מיוחדים של חומרי ארכיון למשתמשים בארכיון הציוני ולהכנת חומרי ארכיון לתערוכות.
שמיכת פוך ומקלע
הלחימה בגוש עציון החלה עם ההכרזה על תכנית החלוקה ב- 29 בנובמבר 1947. הליגיון הירדני חלש על האזור ונלחם ל ניתוק ארבעת היישובים היהודים בגוש – כפר עציון, משואות יצחק, עין צורים ורבדים – ממקור האספקה שלהם בירושלים. ב 27 במרץ, נזכר מילון, נקראה יחידתו לעלות לגוש כדי להחליף את כוחות ההגנה שישבו שם. היחידה יצאה מבסיס שנלר שבירושלים, עלתה לגוש ושהתה שם עד פרוץ הקרב האחרון על הגוש ב- 14 במאי. המחלקה של מילון נשלחה למשלט המנזר הרוסי הסמוך לקיבוץ כפר עציון, נקודה אסטרטגית שהפכה במהלך חודשי הלחימה לבסיס ממנו יצאו מבצעי ההגנה בגוש. מילון, שמונה למפקד כיתה, נשלח עם הכיתה לחירבת סאוויר, אחד המשלטים לאורך הכביש, ומשם יצאו לפעולות לחסימת הכביש.
"ב- 14 במאי, כשהחל הקרב", מספר מילון, "היינו בעמדות בחירבת סאוויר. ראינו את משורייני הליגיון הערבי מתקדמים מהכביש לעמדה שלנו, ובאותו רגע הופיע סגן הפלוגה והודיע על נסיגה למשלט גבעת העץ הסמוך. לפתע, מטח יריות מן המשוריין הירדני, שהמשיך להתקדם לעברנו, קרע את שקי החול בחפירה בה הסתתרנו, אני וחייל נוסף, באשר. ניצלנו בנס". החיילים החלו לסגת לסביבות עין צורים, כשהם אוספים בדרך נשקים של חיילים שעזבו את העמדות, שכן לא נותרה להם תחמושת: רובים איטלקים ורובים אנגלים ממיטב הארסנל האקלקטי של ה"הגנה".
"התפזרנו סביב קיבוץ עין צורים, בחושך", מספר מילון, "וחיכינו". השמועות על אודות נפילת הגוש החלו להגיע לאוזני החיילים שהסתתרו בשטח, אך דבר עוד לא נודע בוודאות. על הטבח שביצעו הליגיונריים והמקומיים בלוחמי ה"הגנה" ובתושבי כפר עציון, ממנו נותרו בודדים בחיים, הם יילמדו רק בהמשך.
"לפנות בוקר", מספר מילון, "שמענו רחש מסביב. כשהאור החל לעלות, ראינו כאפיות לבנות עולות מן העשב מסביב. הערבים, שנודע להם שהגוש נכבש, החלו להגיע לאזור. למזלנו, הם לא היו חמושים, משום שלא באו להרוג אותנו אלא לבזוז את הקיבוץ. בקשר נתקבלה הודעה על כניעה, אולם הוחלט כי לא נזוז מעמדותינו עד שהמו"מ בין הליגיון ל"צלב האדום" יסתיים, והלגיון יתפרש בשטח". מילון וחבריו עמדו, אם כן, והמתינו לירדנים. "הליגיונר הראשון שנכנס לעמדה שלנו", מספר מילון, "ראה את הרובים שהחזקנו". מיד החלה שיחה קולחת. "התחלנו להתווכח על טיבם של הרובים השונים – האם האיטלקים עדיפים או האנגלים"? הוא אומר, ונראה שהשיחה הנינוחה, שהתפתחה כך בין אויבים בלב שדה קרב, עדיין מעוררת בו פליאה ושעשוע. איטלקים או אנגלים, הדיון הסתיים בכך שכל הרובים נמסרו לליגיונר, ולוחמי ה"הגנה" קיבלו הוראה להתאסף במרכז הגוש. בדרך לנקודת ההתכנסות נגלה לעיניו מחזה :
"בזמן שכוחות הליגיון התפרשו בשטח, נכנסו ערביים מקומיים לבתי עין צורים. שני גברים תפסו שמיכת פוך משני צִדיה, ומשכו אותה עד שנקרעה. הנוצות התעופפו לכל עבר. לעולם לא אשכח את המראה הזה – נוצות מתעופפות באוויר באמצע כל ההמולה." ערבי אחר, הוא מספר, עלה על גבה של פרֵדה, והניח עליה מקלע שגנב מאחת מעמדות ההגנה. אחד הליגיונרים פקד עליו לרדת ממנה והוא סירב. הלגיונר לא היסס, וירה לו ברגל. הערבי נפל מן הפרֵדה, והליגיונר לקח את המקלע. ערבים אחרים לקחו את הפרֵדה שפורקה מנשקה והסתלקו.
ילד על גג מכונית אדומה
מגוש עציון פונו הלוחמים בשיירת משאיות לחברון, תחנת ביניים בדרך למחנה השבויים בירדן. המשאיות נסעו באיטיות - מעין מפגן כוח של מנצחים. על המשאית הראשונה שמו הליגיונרים את שלט קיבוץ כפר עציון שעקרו ממקומו. למראו זכתה השיירה להתקבל על ידי הכפריים שחיכו להם בצדי הדרך בצעקות "כפר עציון ראחה!" ("כפר עציון נמחה"). "הנסיעה לחברון", נזכר מילון, "הייתה סיטואציה מפחידה. לכל אורך הדרך שמענו יריות שמחה באויר – יותר יריות מאשר נורו במהלך הקרב. לא ידענו אם אכן נגיע ליעדנו."
"באחד הכפרים אני זוכר ילד קטן, שעמד על גג של מכונית אמריקאית אדומה, וירה באקדח באוויר. המשאית התקדמה לעברו באיטיות, והוא פנה לפתע לאביו ואמר לו כי נגמרו לו הכדורים. אביו לקח את האקדח, הכניס מחסנית חדשה, והחזיר לבנו שהמשיך לירות באוויר."
בחברון הורדו השבויים מן המשאיות לבניין המשטרה הבריטית ושהו שם 18 יום, עד שהירדנים סללו דרך להעברתם לעבר הירדן. ביום הראשון שוכנו השבויים בתאים. בחדרו של מילון היה חלון קטן וגבוה, והוא התאמץ להציץ בו על המשאיות שהביאו שבויים נוספים מרחבי הגוש. "פתאום", הוא אומר", "ראיתי את אחי הצעיר, ששירת גם הוא באותה פלוגה, יוצא מאחת המשאיות, חבוש. יעקב, יעקב! קראתי בשמו". יעקב נפצע עוד לפני הקרב, וכך ניצלו חייו. שני האחים, שלא ידעו מה עלה זה בגורל זה, שמחו להתאחד שוב, ושוכנו באותו תא.
השהייה בחברון הייתה קשה, והשבויים סבלו ממחסור בשמיכות ומזון. הארוחה היומית הייתה מורכבת מכמה תמרים, בסקוויט ומרק דלוח. בארבע בבוקר לאחר 18 יום התעוררו השבויים וקיבלו הודעה שיוצאים לירדן. "בתחילה לא ידענו כלום. עלינו על שיירת משאיות, ונסענו במשך 16 שעות. זו הייתה נסיעה קשה, לא היה מקום לזוז. בכפרים ובערים שעברנו בדרך לרבת עמון חיכו לנו תושבים בצדי הדרך, יורים באוויר ויורקים לעברנו. בערב הגענו אל מחנה השבויים אום אל ג'מאל ליד העיר מפרק.
השבי בירדן
בחושך, בארץ זרה, שמעו השבויים קולות מוכרים. "פתאום שמענו קולות בעברית, ולפתע פגשתי שכנים מן השכונה שלי, מקור ברוך – אלה היו אנשי העיר העתיקה בירושלים, שהגיעו למחנה לפנינו". קבלת הפנים המפתיעה התחלפה בבהלה, כשהשבויים החדשים גילו שהמחנה מוקף עמודים – האם אלו עמודי תלייה? האם דינם להיתלות? חייל ירדני שהחל לתלות על העמודים פנסי נפט הרגיע אותם.
במחנה עצמו, שבו שהו השבויים תשעה חדשים, היו התנאים טובים יותר מאשר בחברון: 800 השבויים שוכנו באוהלי מגורים גדולים, שסודרו בטורים על פי השיוך הפלוגתי ב"הגנה" או על פי המקום ממנו הגיעו. בכל אוהל היו עשרה איש. עם הזמן, מספר מילון, החל להתפתח במחנה הווי ייחודי ששיקף את המגוון האנושי שבו: אנשי העיר העתיקה נתנו שיעורים בתורה ובתלמוד. אנשי ה"הגנה" ששירתו בצבא הבריטי העבירו שיעורים באנגלית, והועברו גם שיעורים בערבית. התפתחה גם "תעשייה" בזעיר אנפין: את פחיות הביסקווטים האנגליים שחולקו לשבויים הם אספו ועשו מהם אלבומים, קופסאות ומזוודות. מילון, שלמד עבודות מתכת ב"בצלאל", החל להכין כלים שימושיים מן הפחים בעזרת מספריים. המספריים והפחים, אגב, עדיין ברשותו.
"מִפקד במחנה היה אירוע ", מספר מילון, "הוא נערך שלוש פעמים ביום, ברחבה בין שני טורי האהלים. שבויי המחנה", הוא אומר בשעשוע ניכר. "הינו צריכים להסתדר בשלשות ולשבת בכריעה. הצרה הייתה, שבתחילה ובסוף תמיד היו זוגות, והחייל המסכן שהיה צריך לספור אותנו בכפולות של שלוש היה מתבלבל, מתחיל שוב, וחוזר חלילה". בשל הקשיים המתמטיים מִסדר אופייני היה נמשך חצי שעה – פרק זמן לא מבוטל לחכות בכריעה. במהירה למדו השבויים שבהעדר מחשבון, מוטב להגיע למסדר מצויידים בשרפרף נוח – כפי שעולה מתצלום החייל המיוסר המוקף בשבויים הצוחקים.
בין פברואר לתחילת מרץ 49' שוחררו כל השבויים מן המחנה ושבו לישראל. " נערכה לנו קבלת פנים בירושלים, ואז הוסענו לצריפין וקיבלנו פנקס שירות צה"לי ומענק של 35 לירות", מספר מילון. זמן קצר לאחר שהשתחרר שב לחייו ועיסוקיו. "שבועיים אחרי כיבוש אילת", הוא צוחק, "כבר הייתי שם כדי לצלם אותה".