זיכרונותיו של הצלם ראובן מילון מהקרב על גוש עציון במלחמת העצמאות ומהשבי בירדן,
כפי שסיפר לנו ב-2017.
תמונה מתוך ריאיון עם ראובן מילון ל"דור
תש"ח", משרד ראש הממשלה באמצעות ההסתדרות הציונית העולמית
וארכיון שפילברג, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2015.
ראובן מילון נולד בירושלים ב-1928, וחי בה כל
חייו. הוא למד בבית ספר "תחכמוני", ולאחר מכן במחלקת הצורפות
ב"בצלאל". לימודיו נקטעו עם פרוץ מלחמת השחרור, אז גויס
ל"הגנה", ושירת בגדוד מכמש של חטיבת עציוני, בהגנה על ירושלים
וסביבותיה. בהמשך המלחמה לחם בגוש עציון, ואף נפל בשבי הירדני. לאחר סיום המלחמה
החל לעסוק בצילום באופן מקצועי. עבודותיו הרבו לעסוק בהווי הירושלמי, וזכו בפרסים,
ביניהם פרס למפעל חיים מטעם מוזאון ישראל. ארכיון תצלומיו, הכולל
כ-64,000 נגטיבים, נסרק בשנת 2011 על ידי ספריית הרווארד, וחלקם ניתנים לצפייה
גם בארכיון הציוני. עד להקמת מעבדת הסריקה ב-2017 סיפק ראובן מילון לארכיון שירותי
צילום וסריקה של פריטים ארכיוניים והכנת חומרים לתערוכות. במהלך השנים התוודענו לסיפורו האישי המרתק.
שמיכת פוך ומקלע
לאחר ההכרזה על תכנית החלוקה בנובמבר 1947 החלו
מתקפות על היישובים היהודים בגוש עציון. הלגיון הירדני חלש על האזור, וניתק את ארבעת
היישובים – כפר עציון, משואות יצחק, עין צורים ורבדים – ממקור האספקה שלהם
בירושלים. מילון סיפר, כי ב-27 במרץ נקראה יחידתו להחליף את כוחות "ההגנה",
שישבו בגוש עציון. הם יצאו מבסיס שנלר בירושלים, ושהו בגוש עד לקרב האחרון ב-14
במאי. מילון, שמונה למפקד כיתה, ישב עם חייליו במשלט בחירבת סאוויר בסמוך לקיבוץ
כפר עציון, משם יצאו לפעולות לחסימת הכביש.
לוחמי ההגנה בתפילת שחרית מאחורי שקי החול בעמדה
בגוש עציון PHG\1076117))
"כשהחל הקרב ב-14
במאי", סיפר מילון, "ראינו את משורייני הלגיון הערבי מתקדמים לכיווננו. באותו
זמן הודיע סגן מפקד הפלוגה על נסיגה למשלט גבעת העץ הסמוך. לפתע נורה עלינו מטח
יריות מן המשוריין הירדני, שהתקדם לעברנו, וקרע את שקי החול בחפירה בה הסתתרנו,
אני וחייל נוסף, באשר. ניצלנו בנס". הלוחמים החלו לסגת לכיוון עין צורים, ובדרך
אספו נשקים של חיילים, שעזבו את העמדות כי לא נותרה להם תחמושת – רובים איטלקים
ואנגלים מן הארסנל האקלקטי של "ההגנה".
"התפזרנו בחושך סביב
קיבוץ עין צורים וחיכינו", סיפר מילון. השמועות על אודות נפילת הגוש החלו
להגיע לאוזני החיילים, שהסתתרו בשטח, אך דבר עוד לא נודע בוודאות. על הטבח, שביצעו
הליגיונרים והמקומיים בלוחמי "ההגנה" ובתושבי כפר עציון, ממנו נותרו
בודדים בחיים, הם ילמדו רק בהמשך.
"לפנות בוקר
שמענו רחש מסביב", סיפר מילון. "כשהאור החל לעלות, ראינו כאפיות לבנות
עולות מן העשב. הערבים, שנודע להם כי הגוש נכבש בידי הלגיון, החלו להגיע לאזור.
למזלנו, הם לא היו חמושים, משום שלא באו להרוג אותנו אלא לבזוז את הקיבוץ. בקשר
נתקבלה הודעה על כניעה, אולם הוחלט שלא נזוז מעמדותינו, עד שהמו"מ בין הלגיון
ל"צלב האדום" יסתיים, והלגיון יתפרש בשטח". מילון וחבריו עמדו, אם
כן, והמתינו לירדנים.
לוחם בעמדת שמירה בגוש עציון (PHG\1074587)
"הלגיונר הראשון,
שנכנס לעמדה שלנו, ראה את הרובים שבידנו, והתחיל וויכוח על טיב הרובים – האם
האיטלקים עדיפים או האנגלים"? הוא סיפר, ונראה כי השיחה הנינוחה, שהתפתחה בין
אויבים בלב שדה הקרב, עדיין עוררה בו פליאה ושעשוע. הדיון הסתיים בכך, שכל הרובים
נמסרו לליגיונר. לוחמי "ההגנה" קיבלו הוראה להתאסף במרכז הגוש, ובדרכם לנקודת
ההתכנסות נגלה לעיניהם מחזה סוריאליסטי: "עד שכוחות הלגיון התפרשו בשטח, שני ערבים
מקומיים שנכנסו לבתי עין צורים, תפסו שמיכת פוך משני צִדיה, ומשכו אותה עד שנקרעה.
לעולם לא אשכח את המראה של הנוצות מתעופפות באוויר באמצע כל ההמולה."
"ערבי אחר", סיפר "עלה על גבה של
פרֵדה יחד עם מקלע, שגנב מאחת מעמדות "ההגנה". לאחר שסירב לפקודת אחד
הליגיונרים לרדת מהפרדה, הלגיונר ירה לו ברגל ללא היסוס, ולקח בעצמו את המקלע.
אחרים לקחו את הפרֵדה שפורקה מנשקה והסתלקו".
דף ראשון מתוך רשימת שבויי גוש עציון שבחברון. יעקב מילון - ראשון בעמודה
הימנית.
ראובן מילון - רביעי מלמטה בעמודה הימנית (J1\8276)
יריות באוויר
מגוש עציון פונו הלוחמים בשיירת משאיות לחברון,
תחנת ביניים בדרך למחנה השבויים בירדן. המשאיות נסעו באיטיות במעין מפגן כוח של
מנצחים. על המשאית הראשונה שמו הליגיונרים את שלט קיבוץ כפר עציון שעקרו ממקומו. בצידי
הדרך קבלו אותם הכפריים בצעקות "כפר עציון ראחה!" ("כפר עציון
נמחה"). "הנסיעה לחברון", נזכר מילון, "הייתה סיטואציה
מפחידה. לכל אורך הדרך שמענו יריות שמחה באוויר – יותר יריות מאשר נורו במהלך
הקרב. לא ידענו אם אכן נגיע ליעדנו".
בחברון הורדו השבויים מן המשאיות לבניין המשטרה
הבריטית, ושהו שם 18 יום עד שהירדנים סללו דרך להעברתם לעבר הירדן. מילון הוכנס לתא
קטן, שבו היה חלון קטן וגבוה, ממנו הציץ על המשאיות, שהביאו שבויים נוספים מרחבי
הגוש. "פתאום", סיפר, "ראיתי את אחי הצעיר, יעקב, ששירת גם
הוא באותה פלוגה, יוצא מאחת המשאיות, חבוש. יעקב נפצע עוד לפני הקרב, וכך ניצלו
חייו". שני האחים, שלא ידעו מה עלה זה בגורלו של זה, שמחו להתאחד שוב, ושוכנו
באותו תא.
השהייה בחברון הייתה קשה, והשבויים סבלו ממחסור
בשמיכות ובמזון. הארוחה היומית כללה כמה תמרים, ביסקוויט ומרק דלוח. ביום ה-18 התעוררו השבויים בארבע בבוקר, וקיבלו
הודעה שיוצאים לירדן. "בתחילה לא ידענו כלום. עלינו על שיירת משאיות, ונסענו
במשך 16 שעות. הנסיעה הייתה קשה, לא היה מקום לזוז ותושבי הכפרים והערים בצידי הדרך
לרבת עמון, ירו באוויר וירקו לעברנו. בערב הגענו אל מחנה השבויים אום אל ג'מאל."
השבי בירדן
שער מחנה השבי (מאוספיו של ראובן מילון)
ראובן מילון
וכמה מחבריו לשבי במחנה. מילון קיצוני מימין (מאוספיו של
ראובן מילון)
בחושך, בארץ זרה, שמעו השבויים קולות מוכרים.
"פתאום שמענו קולות בעברית, ולפתע פגשתי שכנים מן השכונה שלי, מקור ברוך –
אלה היו אנשי העיר העתיקה בירושלים, שהגיעו למחנה לפנינו". במחנה עצמו,
שבו שהו השבויים תשעה חדשים, היו התנאים טובים יותר מאשר בחברון. 800 השבויים
שוכנו באוהלי מגורים גדולים, שסודרו בטורים לפי השיוך הפלוגתי ב"הגנה"
או לפי המקום ממנו הגיעו. בכל אוהל היו עשרה איש. "עם הזמן", מספר
מילון, "החל להתפתח במחנה הווי ייחודי ששיקף את המגוון האנושי שבו: אנשי העיר
העתיקה נתנו שיעורים בתורה ובתלמוד. אנשי ה"הגנה", ששירתו בצבא הבריטי,
העבירו שיעורים באנגלית, והועברו גם שיעורים בערבית". התפתחה גם
"תעשייה" בזעיר אנפין: השבויים אספו את פחיות הביסקוויטים האנגליים,
שחולקו להם, והכינו מהם אלבומים, קופסאות ומזוודות. מילון, שלמד עבודות מתכת
ב"בצלאל", החל להכין בעזרת מספריים כלים שימושיים מן הפחים.
"מִפקד במחנה היה אירוע" סיפר מילון בשעשוע ניכר. "הוא
נערך שלוש פעמים ביום ברחבה בין שני טורי האוהלים. היינו צריכים להסתדר בשלשות
ולשבת בכריעה. הצרה הייתה, שבתחילה ובסוף תמיד היו זוגות, והחייל המסכן שהיה צריך
לספור אותנו בכפולות של שלוש היה מתבלבל, מתחיל שוב, וחוזר חלילה". בשל
הקשיים המתמטיים מִסדר אופייני היה נמשך חצי שעה – פרק זמן לא מבוטל לחכות בכריעה.
במהרה למדו השבויים, כי מוטב להגיע למסדר מצוידים בשרפרף נוח – כפי שעולה מתצלום
החייל המיוסר, המוקף בשבויים הצוחקים.
חייל ירדני במהלך מפקד במחנה השבי (מאוספיו
של ראובן מילון)
ראובן מילון
מחלק אוכל במחנה השבי (מאוספיו של ראובן מילון)
בין פברואר לתחילת מרץ 1949 שוחררו כל השבויים מן
המחנה, ושבו לישראל. "נערכה לנו קבלת פנים בירושלים, ואז נסענו לצריפין שם קיבלנו
פנקס שירות צה"לי ומענק של 35 לירות". זמן קצר לאחר שהשתחרר שב לחייו ולעיסוקיו.
"שבועיים אחרי כיבוש אילת", הוא צוחק, "כבר הייתי שם כדי לצלם אותה".
ראובן מילון פרסם ב-2019 ספר צילומים שלו בהוצאה
עצמית, שהוקדש לעירו האהובה ירושלים.
לחצו לקריאת הכתבה על ספרו "הכל צילומים: ירושלים של פעם".
יהי זכרו ברוך.
~ פורסם ב- 28.6.2023 ~