מיומני שרת

בימים אלה יוצאת מהדורה חדשה של יומני משה שרת באנגלית, הכוללת ביאורים מאת ד"ר ניל קפלן. זו הזדמנות להציץ בלבטיו הפוליטיים של אחד מבכירי המדינאים בפוליטיקה הישראלית בתקופת התעצבות מדיניותה הביטחונית  

 

משה שרת נולד ב- 1894 בעיר חרסון, בדרום מערב האימפריה הרוסית (כיום אוקראינה), ליעקב ולפניה שרתוק. אביו, יעקב שרתוק, היה מראשוני הביל"ויים בארץ ישראל. הוא הגיע לארץ לראשונה ב- 1882, זמן קצר לפני הקבוצה הראשונה של מתיישבי ביל"ו, על מנת להתרשם מהמקום לקראת הגעת שאר חברי הקבוצה. הוא התיישב במקווה ישראל ולאחר מכן בירושלים. הוא קשר קשרים עם אליעזר בן-יהודה, וכתב מאמרים לעיתון "הצבי" ולעיתונים אחרים. ב- 1886 שב שרתוק לרוסיה על מנת למצוא אישה כלבבו, שאִתה התכוון לשוב לציון. באודסה פגש את פניה לבית לב, והשניים נישאו והקימו משפחה. הם עברו לחרסון, שם עסק יעקב בכתיבה עיתונאית וספרותית, בחינוך, והיה פעיל בסניף "חובבי ציון" בעיר. חמישה ילדים נולדו לבני הזוג באותה עת: רבקה, משה, עדה, יהודה (לימים המלחין יהודה שרת) וגאולה. ב- 1906 עלה שוב יעקב עם משפחתו יחד עם אחיו ואחותו  ומשפחותיהם.

 

 

PHZPR1251523.jpg

יעקב שרת. עבר עם משפחתו לעין סיניא מתוך מטרה לייסד גרעין מתיישבים יהודים התחלתי להתיישבות גדולה יותר. כשמתיישבים יהודים נוספים בוששו לבוא, עבר עם משפחתו לתל אביב (PHZPR\1251523)

 

 

רועה העיזים מעין סיניא

ב- 1906 ביקש עיסמאיל אל חוסייני, דודו של המופתי חאג' אמין אל חוסייני, להחכיר את אחוזתו בכפר עין סיניא הסמוך לרמאללה למשך עשר שנים. יעקב ואחיו חכרו את האחוזה, ובשנות נערותו המוקדמות התגורר שם הנער משה במשך כמה שנים. המשפחה הגיעה עם כבודה נכבדה – ספרייה ענֵפה ופסנתר כנף, שהיה הראשון בכפר. משפחת שרתוק הקימה בית בד לשמן זית, ובנוסף היה להם עדר עִזים, שאותו רעו משה ואחיו יהודה. משה למד בבית ספר כפרי בביר זית, שאליו הגיע כל בוקר על חמור. ילדי המשפחה, וביניהם משה, למדו ערבית ולמדו להכיר את אורחות החיים של הערבים. המשפחה חיה בשלווה ובשלום בקרב התושבים הערבים. תקופה זו עיצבה את השקפתו של משה שרת בנוגע לחברה הערבית, וייתכן שהייתה משמעותית בהפיכתו, לימים, לסמן הפרגמטי יותר במפא"י. ב- 1913 לאחר סיום לימודיו התיכוניים נסע לאיסטנבול ללמוד משפטים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה שב לארץ, והפך לפעיל בתנועת ההתעת'מנות (אשר קראה ליהודי היישוב לאמץ אזרחות עות'מאנית על מנת למנוע את גירושם מהארץ). ב- 1916 התגייס לצבא הטורקי, שירת כמתורגמן, וסיים את שירותו בדרגת קצין.

 

PHG1017269.jpg
משה שרת (מימין), במדי הצבא התורכי, באיסטנבול  (PHG\1017269)

 

ב- 1919 החל את דרכו בזירה הציונית והפוליטית. הוא החל לעבוד עם יהושע חנקין כמזכירו במחלקה לענייני קרקעות ב"ועד הצירים", והצטרף למפלגת "אחדות העבודה". שנתיים לאחר מכן יצא ללונדון להשתלם במדעי המדינה והחל לכתב בעיתון המפלגה "קונטרס". בעקבות הזמנתו של ברל כצנלסון  הצטרף ב- 1925 למערכת עיתון "דבר" כסגן העורך. הוא שימש בתפקיד זה עד 1931. מאותה שנה הקדיש את עצמו לפעילות פוליטית, והתמנה למזכיר המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית כסגנו של ארלוזורוב. ב- 1933, לאחר שארלוזורוב נרצח, התמנה לראש המחלקה המדינית ולמחזיק תיק הביטחון בסוכנות היהודית. הישגיו הבולטים באותה עת היו השגת זיכיון החולה, תכנון מפעלי "חומה ומגדל", הקמת נמל תל אביב, הקמת מערך הנוטרות במסגרת משטרת היישובים והקמת הבריגדה היהודית ב- 1944, פרי עמלו לעידוד התגייסות של אנשי היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.
 
 
PHG1006717.jpg
משה שרת מברך מסדר של הבריגדה במצרים, 1944 (PHG\1006717)

 

ב- 1945 הקים יחד עם בן גוריון ומשה סנה את תנועת "המרי העברי" שאִפשרה מאבק משותף של ההגנה, האצ"ל והלח"י בבריטים. במהלך השבת השחורה ביוני 1946 היה שרת בכיר המנהיגים, שנעצרו ונשלחו ללטרון.

 

DOC090120-09012020112152-0001.jpg
פתק של שרת שהוברח ממחנה העצורים בלטרון אל דובר הסוכנות היהודית ובו הכחשה בנוגע לביקורו של הרב הרצוג במחנה

(S25\10717)

 

עם הקמת המדינה מונה משה שרת לשר החוץ. הוא הקים את משרד החוץ, והתווה את מדיניותו. בתפקידו זה כיהן בשנים 1948- 1953. הישגיו הבולטים באותה תקופה היו חתימה על הסכמי שביתת הנשק של 1949 ועל הסכם השילומים עם גרמניה בשנת 1952. בשנים אלה החלה המתיחות ביחסיו עם בן גוריון. שרת, שחי בקרב הערבים ודיבר את שפתם, האמין במתן דגש לדיפלומטיה ולדו-שיח עם מדינות ערב. בן גוריון דגל במדיניות "היד החזקה". שרת התנגד נחרצות לפעולות התגמול, שהונהגו בתקופת בן גוריון, והאמין כי הם ייגזרו על המדינה הצעירה לחיות על חרבה. בשנת 1953 פרש בן גוריון, ושרת נבחר על ידי מפא"י להחליפו בראשות הממשלה. באותה שנה החל גם בכתיבת יומנו.

ביום ההודעה על מינויו לראשות הממשלה, כתב ביומנו על היום העמוס, שפקד אותו ואת אשתו ועל הפיכתו למוקד ההתעניינות של התקשורת: "קמתי ב-6 והייתי מוכן לצאת ב-7.30, אך הופיעו צלמי קולנוע בשביל חברה אמריקנית, והתעקשו לצלם אותי ואת צפורה בשבתנו בבית ובצאתנו אל הגן ובהיפרדנו בנשיקה...".
 
הוא כתב על יחסיו עם בן גוריון, שהפכו, כאמור, למתוחים בחמש השנים האחרונות: "נפגשתי עמו לראשונה בקושטא לפני 40 שנה, והתחלתי לעבוד יחד איתו בדיוק לפני 20 שנה. חזקה עליו, כי הוא מבין מה בשבילנו פרישתו משולחן זה אשר היה לו חלק היסטורי מכריע בהבאתו לעולם ואשר הוא שקבע הרכב היושבים סביבו. הרימותי על נס את הרוח שהישרה בישיבות הממשלה והרמה שקבע לדיוניה. איחלתי לו אריכות ימים ובריאות; נחת מהמדינה; שיבה מהירה לאחריות."" כל אותו יום סבל שרת מכאב ראש. "הייתי עייף עד מוות הערב וכאב הראש נשתתק בקושי", הוא תיאר את סופו של היום.
 
A245_191_2_6-7.12.53-1.jpg
מתוך יומנו של שרת, ה- 6 לדצמבר 1953, יום הודעתו של בן גוריון על פרישה מן התפקיד ומינוי שרת במקומו(A245\191)
 
כראש ממשלה היה שרת במצב מורכב. לשר הביטחון פנחס לבון ולרמטכ"ל משה דיין הייתה השקפה ביטחונית בלתי מתפשרת ומנוגדת לחלוטין להשקפתו, ועובדה זו הִקשתה עליו, ואולי הפכה את מימוש חזונו המדיני לבלתי אפשרי.
 
אחד האירועים הבולטים בתקופת כהונתו כראש ממשלה היה "עסק הביש" – ניסיונו הכושל של אגף המודיעין להפעיל, ללא ידיעתו של שרת, חוליית מודיעין וטרור במצרים בשאיפה להניא את בריטניה מפינוי בסיסיה בתעלת סואץ. שרת נחרד מן הפרשה, וב-25 בינואר 1955 כתב על פנחס לבון, שעמד במרכזה, פִסקה חד משמעית, שחשפה את רגשותיו הקשים כלפי שר הביטחון:
"לבון אחראי לזוועה של קהיר גם אם גִרסתו העובדתית נכונה ב-100 אחוז. הוא שיצר וטיפח בצבא את הרקע שאִפשר את מעשי הטירוף - שהכשיר גם את הפקודות הבלתי-מוסמכות שניתנו בכיוון זה. לבון אחראי ליצירת משטר של דיווח כוזב, פריקת עול הסמכות המדינית של הממשלה, השמצתה ברחבי הקצונה. הארס הזה עודנו מחלחל ומתפשט במורד הסולם הפיקודי. אף על פי כן אני מוכן לכבוש בלבי את כל אלה כחשבונות עבר אשר לא זו השעה לסילוקם. הדבר, שלא אוכל בשום פנים לתרצו בפני הקדוש-ברוך-הוא, הוא השארת לבון על כנו מכאן ואילך, כשעולמו המוסרי של הצבא הרוס, כשהצמרת אכולה שנאה ונקמנות, כשמתחייב מאמץ דחוף ונמרץ של טיהור וביעור הרוח הרעה, ולבון הוא האחרון המסוגל לכך."
 
 
A245_191_5_25.1.55-3.jpg
מתוך היומן. משה שרת על פנחס לבון, ה-25 לינואר 1955 (A245\191)
 
 
לאחר הדחתו של לבון ושובו של בן גוריון כשר הביטחון ב- 1955 היה מעמדו של שרת בלתי אפשרי. הממסד הביטחוני כולו עמד לצד שר הביטחון  שלו, שברור היה שיהפוך  לראש הממשלה הבא. היחסים בין השניים התדרדרו עוד יותר לאחר שבן גוריון חזר לראשות הממשלה ב- 1955. שרת הבין, כי יקשה עליו עוד יותר להתוות מדיניות שבה האמין. במכתב שכתב ללוי אשכול, למרדכי נמיר ולחברי הכנסת בבה אידלסון ויונה כסה, כתב, כי ההחלטה להמשיך ולכהן כשר החוץ בממשלתו החדשה של בן גוריון עלתה לו "בלבטים קשים ביותר שמקורם ראשית, בניגודים העמוקים שנתגלעו ביני לבין בן גוריון בכמה מענייני יסוד במדיניות חוץ וביטחון של המדינה". החלטתו להמשיך ולכהן נבעה, על פי דבריו, מתוך רצון  "לא להפסיק את שותפות הפעולה ביני לבין ב"ג הנמשכת זה כ"ב שנים", ועל מנת לא לגרום זעזוע נוסף בצמרת ההנהגה בתקופה סוערת זו. יחד עם זאת, כפי שציין בסוף המכתב, הוא ידע כי ייתכנו מצבים, שבהם לא יוכל למלא את תפקידו, מצבים שיווצרו כל אימת ש"אהיה נתבע לבצע או להצדיק מדיניות תוך אונס מצפוני ועשיית שקר בנפשי לגבי עניינים העומדים לדידי ברום עולמנו המדיני".
 
 
A245_191_8_24.8.55-1.jpg
מכתבו של שרת ללוי אשכול ואחרים, בו הוא מפרט את סיבותיו להמשיך לכהן כשר חוץ בממשלת בן גוריון על אף חילוקי הדעות הקשים בינהם (A245\191)

 

לאחר הלאמת תעלת סואץ חשש בן גוריון, כי שרת יפעל לסכל את שיתוף הפעולה הצבאי בין ישראל לצרפת ולבריטניה. הוא דרש את הדחתו של שרת מתפקידו. שרת הגיש את התפטרותו ב- 18 ביוני 1955. באותו יום כתב ביומנו: "את תאריך היום יש לזכור - בו חל המִפנה בדרך החיים ונסתיים מעגל של עשרים וחמש שנה אשר נפתח עם פרישתי מ"דבר", העברתי מת"א לירושלים וכניסתי לתפקיד המזכיר המדיני של הסוכנות.." לאחר יום מתיש של ברכות ופרידות שב לביתו עם רעייתו: "בשעה מאוחרת חזרנו הביתה, ורק אז ניתנה האפשרות לי ולצפורה לשוחח ביחידות ולתהות על הדבר שנפל בחיינו לא כמשהו צפוי אלא כדבר-מה קיים ועומד ועתיד להתקיים. אמרנו: לנו לעצמנו, עם כל הצער והכאב, יש בלי ספק גם ברכה בפרישה מתפקיד ממלכתי ובכניסה לציבור האזרחים הפשוטים. על כל פנים כבודנו בשום פנים לא נפגע; אדרבה, הרושם הברור הוא כי עלה. אבל מה עשה לעצמו ב"ג? הן הוא עולל דבר-מה מפליץ. בזמן כזה לשלול מהמדינה את שירותי - כך לחבל בשיקול דעתה ובכושר פעולתה של הממשלה, כוח כמוני להוציא מתוך החזית ולשתקו - מה שם ייקרא להשתוללות זו? והרי סוף סוף יתברר לכל, כי פעלה כאן תאוות-יחיד - איך יוריד הדבר את קרנו בעיני כל!"

 
 
A245_191_9_18.6.1956-12.jpg
מתוך יומנו של שרת, ה- 18 ביוני, 1955 (A245\191)

 

פרידה לאין קץ
שרת אף ידע, שייתכן ופרישתו מן החיים הפוליטיים היא פרידה לעד. ב-29 לאוקטובר פרצה מלחמת סיני, שהייתה, במובן מסוים, התממשות נבואות הזעם של שרת, שהאמין שמדיניות בן גוריון תדרדר את ישראל למלחמה. שרת שהה באותה עת בהודו במסע דיפלומטי שערך באזור. את שיחת הטלפון של כתב, שהתקשר לקבל את תגובתו ואגב כך בישר לו על פרוץ המלחמה, תיאר כ"מהלומת קורנס על הראש". הוא כתב:
 
 "את סערת רוחי קשה לי לנסח במילים כתובות. אי אפשר לנגן סוּפה. אנו במלחמה! אנו במלחמה יזומה! אנו התוקפן! חטפתי את העיתון: "הודעת דובר צה"ל כי כוחותינו עברו את הגבול ליד קונטילה ובעוד מקומות בערבה הדרומית, והן תפסו עמדות בשטח מצרים. פעולה זו הייתה הכרחית לרגל התקפותיה הנשנות של מצרים על ישראל ביבשה ובים". היו שם עוד מילים ומשפטים אך שני חודים נזדקרו ודקרו את עיני: "תפסנו עמדות" - פירושו כיבוש; "זוהי תגובה על התקפות בים" - פירושו לכאורה כי היעד המוצהר הוא הפסקת ההסגר [הימי המצרי על ישראל בתעלת סואץ ובמפרץ אילת]. ובכן מה זה? ניסיון להכריח את נאצר לפתוח לנו את התעלה? או רק תגמול לפידאיון? אם הראשון - מה אם לא יפתח? ואם השני - הן לא שמענו דבר שיצדיק פעולה בהיקף כזה. דוד סיפר כי על המוקש הקטלני של קציעות [ב-21 בחודש] הייתה תגובה ושני קצינים מצרים נפצעו. הן נאצר מוכרח יהיה להגיב על ידי הפעלת כל כוחותיו. מה אם תופעל המפקדה [הערבית] המשותפת? הן תפרוץ מלחמה כללית שאנו פתחנו בה? מה גורל כל הצהרות בן-גוריון כי בשום פנים לא נפתח במלחמה?"
 
בעקבות מלחמת סיני הבין שרת, כי פניו של הממסד הישראלי מועדות למסלול שבו הוא אינו מאמין עוד, ועל כן לא ישוב עוד לפוליטיקה. בשנים הבאות הקדיש עצמו לעשייה בתחום ההוצאה לאור כעומד בראש הוצאת "עם עובד", ובמסגרת תפקידו השיק את "ספריה לעם". בנוסף המשיך לפעול בזירה הציונית, ומשנת 1961 ועד סוף ימיו כיהן כיו"ר ההסתדרות הציונית העולמית ויו"ר הסוכנות היהודית.