בנובמבר 1944, הוצאה להורג חנה סנש, מצנחני היישוב. סנש נולדה ב- 1921 בבודפשט, הונגריה, להוריה בלה וקטרינה. אביה היה סופר ילדים, מחזאי ועיתונאי בעל שם אשר נחשב בימי חייו לאחד מהמחזאים הבולטים בהונגריה. בשל הצלחתו של האב הייתה המשפחה אמידה, וחיה חיי נוחות בהונגריה. אולם אביה של סנש מת בהיותה בת שש בלבד. הילדה הצעירה, שגודלה על ידי אמה, גילתה נטיות ספרותיות מגיל צעיר. כאשר נבחרה לקחת חלק בוועדה הספרותית של בית ספרה, נמנע ממנה הדבר מטעמים אנטישמיים. גילויי אנטישמיות מוקדמים כגון אלה, ואולי גם מותו המוקדם של אביה והביטחון שסיפק למשפחה, הם שגרמו לסנש הצעירה לגלות באופן עצמאי נטיות לציונות. ב- 1939, בהיותה בת 18, החליטה לעלות לארץ ישראל. הייתה זו החלטה כבדת משקל, שהיה לה מחיר אישי כבד, מכיוון שסנש עלתה לבדה, ללא אמה ואחיה גיורא, אשר לשניהם הייתה קרובה. היא הותירה מאחוריה את חיי הנוחות, שהיו מנת חלקה בבודפשט, והגיעה לארץ זרה שאת שפתה לא הכירה.
בארץ החלה סנש ללמוד בבית הספר החקלאי לבנות בנהלל של חנה מייזל שוחט. היא דחתה הזמנות להצטרף לקיבוץ של יוצאי הונגריה, משום ששאפה להשתלב בכלל החברה היישובית ולשפר את ידיעותיה בעברית, אשר כבר באותה עת החלה לטפח חלום נסתר לכתוב בה. תחת זאת הצטרפה ב- 1941 למקימי קיבוץ שדות ים.
חנה סנש (שמאלית,
חובשת כובע), משתתפת בהצגה שהועלתה בבית הספר החקלאי לבנות בנהלל,
לרגל יובל ה-20 לויצ"ו. 8.1.1941 (PHWI\1246316)
בשנת 1943, עקב ריבוי הדיווחים על פעולות ההשמדה של הנאצים, התנדבה חנה לשרת בצבא הבריטי כחלק מצנחני היישוב. היא הייתה אחת מ- 240 מועמדים, שמתוכם נבחרו 110 משרתים פוטנציאלים אשר נשלחו לאימונים על ידי הפלמ"ח. לאחר סינון קפדני, נבחרו 37 אנשים, וביניהם סנש. מתוכם הוצנחו לבסוף בפועל רק 26. שבעה מהם, וביניהם סנש, הוצאו להורג או נרצחו על ידי הנאצים.
פעילות צנחני היישוב הייתה חלק
חשוב בשיתוף הפעולה החשאי בין שירותי המודיעין הבריטי לסוכנות היהודית. לדידם של
הבריטים, היה תפקידם העיקרי של הצנחנים לאסוף מידע מודיעיני ולסייע בחילוץ צוותים
אוויריים של הצבא, שנפלו בשטח האויב. בשביל הסוכנות, הייתה זו דרך ליצור קשר ולחלץ
יהודים מאזורי הכיבוש הנאצי. הבריטים עצמם העלימו עין מה"כובע הכפול"
אותו חבשו הצנחנים, כל עוד לא בא על חשבון מסירת מידע לצבא.
חנה סנש במדי הצבא הבריטי וידיד (NGEN\327424ׁׂ)
עם סיום הכשרתה של סנש היא
נבחרה לקחת חלק בקבוצה של שמונה צנחנים, שעליה הוטל לחדור להונגריה ולרומניה
(במכתב הבא, המפרט את תכנית החדרת הצנחנים, מצוינות המדינות בשמות הקוד
שמואל – יוגוסלביה, ומאיר – רומניה)
פריט המאה: תכנית החדרת ארבעת הצנחנים ליוגוסלביה. נכתב על ידי ראבון שילוח (זסלני) (S25\58915)
מסמך נוסף בנוגע להכנות והמגעים לקראת תכנית החדרת הצנחנים (S25\58915)
סנש צנחה יחד עם יונה רוזנפלד, אבא ברדיצ'ב וראובן דפני. מקהיר, מקום אימוניהם, יצאה הקבוצה ב- 11.2.44 לברי שבדרום איטליה, ומשם היה עליהם לחדור ליוגוסלביה ולהצטרף לפרטיזנים של טיטו כ- 180 ק"מ מן הגבול. דפני, שעלה מיוגוסלביה לארץ, אמור היה להישאר עם המורדים ולהיות איש קשר בינם לבין ועד ההצלה. על סנש, רוזנפלד וברדיצ'ב הוטל להמשיך אל מורסקא סובוטא – בהונגריה באותה עת. במלון אלפנט במורסקא סובוטא היה אמור להמתין להם משה שוויגר, חבר ועדת העזרה ההצלה, שסייעה ליהודים במצוקה. הסיסמה, שבאמצעותה היה על הצנחנים להזדהות, הייתה "אחדות העבודה". לאחר יצירת הקשר עם שוויגר היה על הצנחנים ליצור קשר עם מפעילם, זאב הדרי (שבמסמך מצוין על פי שם הקוד שלו "וניה פומרנץ), ראש שלוחת "ועד ההצלה" של הסוכנות בקושטא.
ארבעת הצנחנים אכן צנחו כמתוכנן בצפון יוגוסלביה, אולם מעולם לא הגיעו לפגישה המיועדת במלון אלפנט. מפת הקרבות במקום הצנחתם לא אִפשרה להם להתקדם במסלול המתוכנן להונגריה, ועל כן החלו במסע רגלי של 360 ק"מ עם הקורפוס העשירי של הפרטיזנים היוגוסלביים. הם נשארו ביוגוסלביה עוד כמה חודשים ולא חדרו להונגריה, משום שנכבשה על ידי הנאצים ב- 19.3.44.
ב- 9 ליוני 1944 חדרה לבסוף סנש להונגריה יחד עם שני פליטים יהודים, ששבו על מנת להציל את משפחתם, איש מחתרת צרפתי ושלושה פרטיזנים יוגוסלביים. הם נתפסו על ידי סיור של חיילים הונגרים כמעט באופן מיידי, ונאסרו.
בתיק השמור בארכיון הציוני ועוסק במותה של חנה סנש, שמורה עדותו של איש המחתרת הצרפתי אשר חדר להונגריה ביוני 1944 יחד עם סנש (המופיעה כאן בשם הקוד "מיני"), ובו הוא מגולל את סיפור תפיסתה של סנש על ידי צבא הונגריה. הוא מספר כיצד הייתה סנש "חסרת סבלנות", כיוון שנאלצה להמתין סמוך לגבול ההונגרי כשלושה חדשים. כאמור, היא הצטרפה אליו ולשני פליטים יהודים הונגרים, ששבו להונגריה. לאחר שהובילו אותם מדריכיהם הפרטיזנים אל הגבול, הם נותרו לבדם. סנש החליפה את בגדי הצבא בבגדים אזרחיים. החמישה המשיכו להתקדם בחסות החשיכה, עד שהגיעו לגדות נהר מורה. בעדותו, אומר איש המחתרת, כי הציע להמתין ללילה הבא כדי לחצות את הנהר, שכן השחר החל לעלות, ואיים לחשוף אותם, אולם שלושת הפליטים וסנש רצו להתקדם מיד. עם חציית הנהר פנו שלושת הפליטים לכפר הסמוך כדי לחפש את מכרם. בגדיהם הרטובים עוררו את חשדם של חיילים, שסיירו באזור, והם נלקחו לתחנת המשטרה. זמן קצר לאחר מכן נתפסה גם סנש.
עדותו של איש המחתרת הצרפתי
שחדר עם סנש להונגריה ביוני 1944 ונתפס עמה
על ידי צבא הונגריה (S25\58915)
סנש נשפטה על בגידה (מכיוון שנולדה בהונגריה), והוטל עליה גזר דין מוות. על אף שהוצע לה לבקש חנינה, היא סירבה: "הנני ציונית מימי נעורי למרות העובדה, שהורי לא חינכוני ברוח זו. בארץ ישראל הייתי לאדם במלוא מובן המלה בקרב חברי החלוצים. רק את חובתי מילאתי בהתנדבי להילחם עם נשק ביד נגד שלטון הרוצחים הנאציים בהונגריה", אמרה לשופטיה. היא הוצאה להורג ביריות ב- 7 לנובמבר 1944. סנש נקברה בבית קברות יהודי בבודפשט, אולם ב- 1950 הועברה גופתה לישראל, ונערכה לה הלוויה צבאית. ארונה הגיע על סיפון האנייה "קדמה", שאותה ליוו סמוך לחופי ישראל שלוש ספינות מלחמה של חיל הים הישראלי. המונים חלקו לסנש כבוד אחרון במסע ההלוויה, שהתחיל בחיפה, המשיך בשדות ובתל אביב, והסתיים בהר הרצל.
הודעה מן הצבא הבריטי אל טדי
קולק, ראש "המחלקה לתפקידים מיוחדים" של
הסוכנות היהודית,
המאשרת את מותה של חנה סנש (S25\8893)