ב- 1882 הגיעו 23 משפחות יהודיות ממזרח אירופה לנמלה של יפו. משפחות אלו, שברחו מרוסיה לאחר הפוגרומים בשנת 1881, היוו את "יריית הפתיחה" של התרחשות היסטורית, שנמשכה 25 שנה - הגל הראשון של עלייה יהודית המונית לארץ ישראל בעת המודרנית, מה שלימים ייקרא "העלייה הראשונה". עליית 23 משפחות אלו מסמנת גם מאפיין, שילווה את היישוב היהודי בארץ ישראל מאותה עת ועד ימינו – הכורח להתמודד עם קבוצות בעלות מטען תרבותי שונה.
העולים החדשים, שהגיעו מעבר לים, הביאו עִמם רוחות של שינוי. באמתחתם הרוחנית נמצאו רעיונות, שהיו זרים לקהילה היהודית שישבה בארץ באותם ימים, כגון לאומיות, חילוניות והתיישבות חקלאית. אורחות חייהם התנגשו עם אורחות "היישוב הישן", הדתי והמסורתי יותר, שהתנהל עדיין בעיקר בארבעת ערי הקודש, בישיבות ובבתי הכנסת. שומרי הסף של הקהילה היהודית, שנמצאו באותה עת בקרב חסר תוחלת אל מול המודרנה הפושה בכל, התייחסו אל העולים החדשים כאלמנט מסוכן, שעלול להשחית את הקהילה. בשל כך, משפחות אלו, שהגיעו ברובן לירושלים, התקשו להשתלב בחיי היישוב. בניהן התבקשו שלא להגיע לתפילות יום השישי על מנת להימנע מ"וויכוחים תיאולוגיים", ובני הקהילה התרחקו מהם. אל הפער שנוצר בינם לבין ותיקי היישוב נכנס, במהרה, אלמנט שלישי - המיסיון הנוצרי.
הילחם על כל נפש
ארץ ישראל של המאה ה- 19, כיאה לארץ המובטחת לכולם, הייתה ארץ של אפשרויות בלתי מוגבלות. ב- 1840 נפתחו שערי הארץ לפעילות זרים. באותה שנה החל בארץ ישראל מרוץ פיתוח בין מעצמות המערב, וכל אחת מהן בתורה שאפה להפוך את ארץ הקודש לאזור השפעה שלה. כחלק מתופעה זו, במסגרתה נבנו בתי החולים המודרניים הראשונים בארץ, הורגשה גם פעילות מוגברת של המיסיון הנוצרי האנגלי. לאחר תחילת שנות ה- 40 של המאה ה- 19 הקימו אנשי המיסיון את בית החולים של המיסיון האנגלי בעיר העתיקה ומוסדות חינוך בערים שונות בארץ. למרות זאת הם התקשו לזכות בהישגים משמעותיים בקרב הקהילה היהודית, וזכו מפי אנשי הקהילה לשם הלא מחמיא "משלחת המסיתים". אולם ב- 1882 מזלם היה צפוי להשתנות.
לראשי המיסיון בירושלים הגיעה שמועה על קבוצת היהודים החדשה, שהגיעה לעיר, והתקשתה למצוא פרנסה. בין צרכי המיסיון לצרכי העולים החדשים שררה באותה עת סימטריה מושלמת: המיסיון חיפש נפשות אבודות, שמעוניינות בחסות ובגאולה, ואילו לעולים החדשים, שהזדקקו נואשות לחסות, לא היה דבר לתת פרט לנפשותיהם. בצר להם, הם אף היו מוכנים להסתכן בגאולה. זו תהיה, כך קיוו ראשי המיסיון, תחילתה של ידידות נפלאה.
הבית על ראש הגבעה
ב- 1883 רכש המיסיון עבור משפחות העולים 6,000 דונמים מאדמות הכפר הערבי ערטוף, השוכן דרומית לירושלים והרחק מעינם הצופייה של ראשי היישוב. הן הורשו להתיישב במקום ללא כל תשלום כספי למיסיון, לעבוד את האדמה ולהתפרנס מן התוצרת החקלאית. על אדמת היישוב החדש בנו אנשי המיסיון בית אבן ארוך, שבו שוכנו 46 משפחות. בפני התושבים הוצב רק תנאי אחד – נוכחות במיסה בכל יום ראשון. מלבד זאת הם הורשו לשמור על אורח חיים יהודי. המושבה החדשה נקראה "הר טוב".
"מושבת המסיתים", כפי שכונתה המושבה בעיתונות היהודית באותו זמן, הייתה פרויקט הדגל של המיסיון האנגלי בישראל. בכתב העת "חדשות מציון", שהופץ בקרב תומכי המיסיון בארץ, הוקדש מדור קבוע לסיקור המושבה הצעירה וחבלי הקליטה של המתיישבים – הארציים והתאולוגיים כאחד. הפרויקט סוקר באופן נרחב גם בעיתונות היישוב. הברית, שכרתו המתיישבים עם המיסיון, תרמה לבידודם מאנשי "היישוב הישן", שהחרים את המושבה. למרות הרושם הרב, שעוררה המושבה, התקשה המיסיון להגיע להישגים ממשיים בקרב תושביה. שלוש שנים לאחר הקמת הר טוב, רק שלוש משפחות הפנימו את שיעורי יום הראשון, והתנצרו. בשל תנאי המחיה הקשים והלחץ הגובר מצד אנשי "היישוב הישן" החלו המשפחות הנותרות לעזוב את המושבה בזו אחר זו. ב- 1893 הוכרז הפרויקט ככישלון, והמקום הועמד למכירה.
מושבת הבולגרים
בשנים הבאות המשיכה הר טוב להיות מקום מושבם של עולים חדשים, שנדחו על ידי אנשי "היישוב הישן". ב- 1895 נרכשה המושבה על ידי שני שליחים, שנשלחו על ידי יהדות בולגריה כדי למצוא מקום, שאליו יוכלו לעלות משפחות מבולגריה ולממש את שאיפותיהן להקים מושבה חקלאית. בשנים הבאות החלו לעלות משפחות בולגריות ולהתיישב ביישוב. התושבים החדשים, בדומה לתושביה הקודמים של המושבה, כמעט ולא קיימו קשרים עם אנשי "היישוב הישן", שלא הכירו את שפתם ואת מנהגיהם. במקום התקיימה מעין "'קומונה" – בשנים הראשונות חיו כולם בבית האבן, התושבים התחתנו בינם לבין עצמם, והתקיימו בדוחק מגידול תירס, מייצור חלב וגבינות צאן ומייצור שמן זעתר. כך נולדה "המושבה הספרדית הראשונה".
ב- 1910 חלה תפנית נוספת בגורלה של המושבה, כשהנדבן יצחק גולדברג רכש שליש מאדמות המושבה, והקים במקום חווה חקלאית, שסיפקה מקומות עבודה לתושבי המושבה. בשנים שלאחר מכן הוקמה במקום מחצבת "שמשון", ונִבנו בתי קבע לתושבים.
ב- 1948 פונו תושבי הר טוב מן היישוב לאחר מצור של כמה ימים, והיישוב מעולם לא הוקם מחדש.