ספר הבדיחה והחידוד

התגבשותה של תודעה לאומית יהודית מודרנית בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה- 20, שהתנועה הציונית היא ביטוייה המעשי, כללה בחובה גם מגמות תרבותיות. אותן מגמות היו מאופיינות בעניין הולך וגובר בעבר היהודי הרחוק והקרוב, בתשתית הרוחנית והתרבותית, שתחזקה את אותה קהילה על – מדינתית, שהתנועה הציונית איחדה לכדי אומה מודרנית.  "ספר האגדה" של ביאליק ושל רבניצקי, שעסק בסיפורי התלמוד והמדרש, ומפעל הכינוס, שבו ביקש ביאליק לקרב את המשכילים היהודים המודרניים לספרות העברית, הם שניים מן הדוגמאות המוכרות ביותר לכך. דוגמה נוספת ניתן לראות ב"ספר הבדיחה והחידוד" של אלתר דרויאנוב.
 
מערכת עיתון "העולם", בטאונה של ההסתדרות הציונית, שדרויאנוב היה עורכו מ- 1908 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. דרויאנוב מימיןהפנקס פתוח והיד רושמת
ב – 1909 אושפז הסופר והעיתונאי אלתר דרויאנוב ( 1870 – 1938)  בבית מרפא בדרזדן וסבל מאוד. לא מכאב פיזי, אלא משעמום. על ייסוריו הקל ספרון, שניתן לו על ידי ידיד – ספר בדיחות ביידיש. את ימי האשפוז הוא בילה בעיון בספר, וכשיצא משם, הוא החליט לפתוח בפרויקט חדש – איסוף בדיחות יהודיות מרחבי התפוצות לכדי קובץ אחד. מאז, כך הוא מספר, תמיד הסתובב ובכיסו פנקס, שבו רשם כל בדיחה יהודית ששמע. נוסף על כך, גם פרסם בקשות בעיתונים יהודיים, וביקש לשלוח לו בדיחות וסיפורי עם. במשך כמה שנים אסף, מיין ושִכתב את החומרים שהגיעו אליו. ב- 1922 יצאה לאור המהדורה הראשונה של "ספר הבדיחה והחידוד" בפרנקפורט. מהדורה מלאה ומורחבת של הספר יצאה לאור בתל אביב בשנים 1935- 1938.
 
ספר לי בדיחה ואספר לך מי אתה
דרויאנוב ראה ב"ספר הבדיחה והחידוד" הרבה יותר מאשר קובץ בדיחות. עבורו, היה מדובר בפרויקט אתנוגרפי אשר הציג פן מוכר פחות של התפוצות היהודיות באירופה. המסורת היהודית אופיינה מאז ומתמיד ביחס אמביוולנטי כלפי הומור, שנחשב כחלק מהנאות היומיום, ועל כן נותר מחוץ למקורות היהודיים הקנוניים. סיפורי העם והבדיחות היו למקורות אלטרנטיביים אשר ברוב המקרים לא הועלו על הכתב, ודרויאנוב ראה בהם פתח להכרת החברה היהודית "האמיתית", האותנטית.
 
אם מקורות רשמיים מציירים אידיאליזציה של החברה אותה הם מייצגים, ומלמדים יותר מכל על הדרך  שבה היא רוצה לראות את עצמה, מקורות אלטרנטיביים מתעדים את המציאות שמאחורי המצג. "ספר הבדיחה והחידוד" מתאר את חיי היומיום של יהודי מזרח אירופה ללא פילטרים וללא רחמים -  גיבוריו מלאי פגמים, קטנוניים, לעתים מגוחכים ולא תמיד מוסריים. דרויאנוב תרגם לעברית את הבדיחות, שרובן היו במקורן ביידיש, אך בתרגומו נשמרה הציניות שמאפיינת את רובן. ההומור בחלק מן הבדיחות לא עמד במבחן הזמן, וגם ההקשרים החברתיים, המופיעים בהן, לא תמיד מוכרים לקורא של ימינו. אולם הנימה הצינית שלהן לא דהתה עם השנים, והן עדיין משמרות את כוחן ככלי לביקורת עצמית. 
 
קבוצת סופרים יהודים מרוסיה בבית עולים של ההסתדרות הציונית בקושטא, בדרכם לא"י, 1920. דרויאנוב יושב בשורה שמול השולחן, רביעי משמאל
 
הטיוטות של "ספר הבדיחה והחידוד", אותם פנקסים שדרויאנוב נשא לכל מקום, שמורים בחלקן בארכיון הציוני. יתר הפנקסים נמצא בידי משפחתו של דרויאנוב. הארכיון האישי של דרויאנוב, השמור בארכיון, כולל גם טיוטות של כתבי יד אחרים שלו – כגון "ספר תל אביב", מאמרים שכתב לעיתונות היהודית בארץ ובעולם והתכתבויות אישיות. נוסף על כך, הארכיון הציוני מחזיק ב"אוסף דרויאנוב" - אוסף יוצא דופן בהיקפו של תעודות היסטוריות מימי "חובבי ציון" וראשית הציונות, שדרויאנוב אסף בזמן פעילותו בתנועה הציונית ברוסיה ובישראל.