בית-ספר גדול בשביל אנשים גדולים

האוניברסיטה העברית מציינת מאה שנה לטקס החגיגי של הנחת אבן הפינה בהר הצופים. הטקס נערך בט"ו באב, 24.7.1918, למרות הקשיים והתקלות שבהם נתקלו המארגנים, ובראשם חיים ויצמן. שבע שנים לאחר מכן התקיים הטקס המפורסם של פתיחת האוניברסיטה, אך גם להנחת אבן הפינה הייתה חשיבות פוליטית רבה לתנועה הציונית.​

 

הפעולות להקמת 'בית ספר גבוה יהודי' בארץ ישראל החלו כבר בראשית המאה ה-20. ההחלטה המעשית להקמת אוניברסיטה בירושלים, ששפת ההוראה בה תהיה עברית, התקבלה בקונגרס הציוני ה-11 בווינה בשנת 1913. התנועה הציונית החלה במגעים לרכישת אחוזת סר גריי-היל בהר הצופים, שתשמש גרעין לקמפוס לעתיד לבוא, אך מלחמת העולם הראשונה עיכבה את הרכישה. רק בפברואר 1918 נחתם סופית חוזה הרכישה של נחלת גריי-היל עבור האוניברסיטה.

 

להקמת אוניברסיטה עברית בארץ ישראל הייתה משמעות סמלית רבה עבור התנועה הציונית – הרבה יותר מאשר מוסד לימודי בלבד. היא נתפשה כמקום, שבו יכולה להתגבש הזהות היהודית הלאומית החדשה ולהוות כמרכז תרבותי ליהודים בארץ ובתפוצות. משום כך אחת ממטרותיהם של חיים ויצמן וועד הצירים, שהגיעו לארץ ישראל באפריל 1918, הייתה הקמת אוניברסיטה בירושלים כצעד ראשון ליישום הצהרת בלפור. 

ויצמן העריך שהקמת אוניברסיטה היא עניין שנמצא בקונצנזוס, אך טעה. מכיוון שהבריטים עיכבו את מתן האישור לקיום טקס הנחת אבן הפינה, נאלץ לדחות את מועד שובו לאנגליה. לאחר ניסיונות שכנוע רבים של ויצמן בארץ ישראל ובמקביל ניסיונות של סוקולוב באנגליה הודיעה ממשלת הוד מלכותו על הסכמתה לקיים את הטקס כארבעה שבועות בלבד לפני המועד. ועדה מיוחדת בראשותו של מרדכי בן-הלל הכהן קיבלה על עצמה לארגן את הטקס. ויצמן היה אמור להניח את האבן הראשונה בשם עם ישראל, והגנרל אלנבי - את האבן השנייה בשם ממשלת הוד מלכותו. רבים ביישוב ביקשו להניח אבן משלהם, ולכן הוחלט להניח  ארבע עשרה אבנים, שאותם אמורים היו להניח שלושים מבוגרים וכמה ילדים.

 

 

 

עד לרגע האחרון לא היה ברור אם אלנבי יגיע לטקס. הוא המתין לקבלת אישורים מתאימים מלונדון, אך אלו בוששו לבוא. ויצמן לא אמר נואש. האבן עליה נחרתו המילים 'בשם הממשלה הבריטית הגנרל אלנבי' הוכנה מבעוד מועד ואף הובאה להר מתוך תקווה, כי האישור יתקבל גם אם ברגע האחרון. וזו לא הייתה הבעיה היחידה. בארכיון הציוני שמורים מסמכים, המלמדים על קשיים ועל תקלות נוספות שניצבו בפני המארגנים: מנצח המקהלה סירב להכין את זמריו לטקס, הסתת לא חרט על האבנים את הנוסח המבוקש ולא סודרו הסעות מאורגנות לטקס לקהל הרב, שהוזמן וציפה להסעה מסודרת.

 
הקהל הרב שהגיע לטקס הנחת אבן הפינה, 1918 (PHG\1024984)

 

"הרינו מביעים את תמהוננו היותר גדול על אשר אין תשובה בדבר הנסיעה לירושלים. 

מכל צד פונים אלינו בשאלות ואנו משוללים מענה. האמנם נדחתה הנסיעה או החגיגה?"

מכתבו של מנשה מאירוביץ בשם התאחדות המושבות ביהודי למשרד הארץ ישראלי ביפו 

בנוגע להסדרי הנסיעה לטקס, 21.7.1918 (L3\87)​

"לא תהיה רכבת בשביל הנוסעים ירושלימה להנחת אבן-הפנה של האוניברסיתה העברית...

כל הכנות לא נעשו בירושלים לקבלת פני האורחים. על כל אחד יהיה לדאוג לעצמו".

תשובת המשרד הארצישראלי למנשה מאירוביץ, 23.7.1918 (L3\87)

 

הטקס נקבע לשעה חמש, וליד הבמה כבר הצטופף קהל רב לבוש בבגדים לבנים כיאה לט"ו באב. בסופו של דבר הגיע גם אלנבי, והתקבל במחיאות הכפיים של הנוכחים. לאחר מכן הניחו את אבני היסוד חיים ויצמן, הגנרל אלנבי, הרבנים הראשיים, המופתי של ירושלים, נציגים של מוסדות שונים ביישוב וילדים, שייצגו את הדור הבא. מניחי האבנים חתמו על מגילת היסוד שהונחה באבן הראשה.

 

הרב עוזיאל חותם על מגילת היסוד של האוניברסיטה העברית, 1918 (PHG\1014624)

ויצמן נשא את הנאום היחיד – בעברית ובאנגלית. בפתיחת הנאום הוא התייחס להנחת אבן הפינה כמאורע היסטורי ומעורר השראה, יצירה שמסתכלת קדימה בעוד מלחמת העולם (הראשונה) עודה מתנהלת. הוא הזכיר שתשעה באב צוין שבוע לפני הטקס, יום שבו העם היהודי מתאבל על הרס בית המקדש, והזכיר את ההרס במדינות השונות בעקבות המלחמה. ויצמן הביע את הערכתו לבריטניה, שנתנה את חסותה להקמת האוניברסיטה, והדגיש את מרכזיותה של האוניברסיטה לתרבות הרוחנית של העם היהודי: שפת ההוראה באוניברסיטה תהיה בעברית, ילמדו בה גם בחוגים מדעיים וגם בחוגים של מדעי הרוח, היא תעסוק במחקר ברמה הגבוהה ביותר, אך תפנה גם לבעלי המלאכה והחקלאים שיוכלו לבקר בספרייה ובמעבדות. הוא סיכם את נאומו כך: "יש מליצה תלמודית האומרת שנשמת עמנו הערטילאית תועה ומרחפת בין שמים וארץ. אמנם במצב זה נמצאת נשמתנו היום. מחר תמצא מנוחה בבית מקדשנו זה, זאת היא אמונתנו."

 

לאחר שסיים את נאומו הקריא ויצמן מברקי ברכה מהלורד בלפור וממשלת צרפת. את המעמד הנכבד סיימו בשירת 'התקווה' וההמנון האנגלי.

 

הדור הבא זכה ליחס מיוחד: ילדי בתי הספר שהשתתפו באירוע קיבלו סוכריות, שעל עטיפתם הופיעו שני מגיני דוד, ששולבו בהם המילה "ציון" והכיתוב "אוניברסיתה עברית בירושלים". הם גם קיבלו חוברת למזכרת מהיום ההיסטורי, שממנה אפשר ללמוד על החשיבות שיוחסה לאוניברסיטה ואת מה שסימלה עבור מקימיה:

"ילדים! היום הזה יום ט"ו באב תרע"ח – יום הנחת היסוד לאוניברסיטה עברית בירושלים – גדול וקדוש הוא לכולנו. ביום זה אנחנו מיסדים בית ללמוד תורה וחכמה אשר יהיה לתפארת לעמנו ושם הבית – אוניברסיטה. ...זהו בית ספר גדול מאד בשביל אנשים גדולים, והמורים בו – חכמים ומלומדים גדולים, ושמם – פרופסורים. ומה ילמדו באוניברסיטה? הרבה והרבה חכמות ומדעים."

"לכל עם משכיל יש לכל הפחות בית ספר אחד גדול כזה, וממנו יוצאים בכל שנה חכמים צעירים, רופאים, סופרים, מורים וכו' ומפיצים השכלה ודעת בתוך העם כלו. רק לנו, לעם ישראל, לא היתה עד היום אוניברסיטה מיוחדה, ובארצות הגולה היו צעירי בני עמנו מכרחים ללמוד חכמה ודעת באוניברסיטאות זרות... והנה היום אנו מניחים יסוד לבניין אוניברסיטה עברית בירושלים, בה ילמדו את כל החכמות והמדעים בשפה העברית, ומוריה ותלמידיה יהיו מבני ישראל... ולפיכך הוא יום זה – יום חג ושמחה לכלנו, וביחוד לכם, ילדים..."

"ועליכם אשר זכיתם לראות את הנחת אבן הפינה להבית הזה לברך את הברכה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

 

חוברת שחולקה לילדים בטקס הנחת אבן הפינה, 1918 (DD1\3131)

 

לקריאה נוספת:

"טקס הנחת אבני הפינה לאוניברסיטה העברית בט"ו באב תרע"ח (24 ביולי 1918)", מאת בנימין זאב קדר, בתוך: "תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים: שורשים והתחלות" בעריכת שאול כ"ץ ומיכאל הד, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1997.

​​