כבר עם השבעתו של חיים וייצמן לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית בשנת 1920 ניסה לגייס את הגדולה ואת העשירה בתפוצות היהודיות לטובת פיתוח היישוב היהודי בארץ. הון בקרב יהודי ארצות הברית לא חסר כמו גם רצון טוב, אולם הוא נתקל בקשיים. סדקים ראשונים בין הארגון לבין האמריקאים נסדקו כבר עם הקמת קרן היסוד ביולי 1920 בלונדון. לוועידת היסוד הגיעה משלחת של ארבעים נציגים מטעם "ארגון ציוני אמריקה", ובראשם לואי ברנדייס. ברנדייס, משפטן אמריקאי מבריק, היה בעל מהלכים בקרב אצולת ההון היהודית בארה"ב אשר ברובה לא הייתה ציונית. וייצמן קיווה שקרן היסוד תסתייע בקשריו, אולם ברנדייס התנגד לשיטות הפעולה של קרן היסוד, והעדיף לגייס תרומות מבעלי הון ומחברות פרטיות. הללו, כך טען, יהיו נתונות יותר לפיקוח ציבורי. באותה ועידה בלונדון הוחלט על גיוס סכום שאפתני לטובת פיתוח היישוב – 25 מיליון ליש"ט.
וועדת הייסוד של קרן היסוד, לונדון 1920 (KH\6263)
המציאות הייתה צנועה מעט יותר. בסוף אותה שנה גייסה קרן היסוד כמאתיים אלף ליש"ט בלבד. וייצמן יצא מיד לאמריקה במטרה להיפגש עם ברנדייס ולרתום אותו לגיוס כספים לקרן היסוד, אך הלה סירב לפגוש אותו. קרן היסוד, טען ברנדייס, היא גוף בזבזני, בלתי יעיל וחסר שקיפות, שלא יצלח לגיוס הון אמריקאי. הסכסוך בין שני המנהיגים התלהט, ובסופו התפטרו מצדדי "ההון הפרטי" - ברנדייס ותומכיו – מ"ארגון ציוני אמריקה" ומההסתדרות הציונית העולמית, והקימו את "החברה הכלכלית לארץ ישראל" כגוף לגיוס תרומות בארה"ב למען היישוב. בעקבות זאת חלק נכבד מן ההון האמריקאי לא הגיע להסתדרות הציונית. על קרן היסוד בארה"ב הופקד לואי ליפסקי, אולם גיוס התרומות האמריקאיות על ידי הקרן המשיך לקרטע. וייצמן הבין כי על מנת לגייס את ההון האמריקאי עליו ליצור זיקה ישירה בין ההסתדרות הציונית לחוגים בלתי-ציוניים בקרב יהודי ארה"ב.
לואיס ברנדייס. ציוני נלהב שלא האמין בשיטות הפעולה של קרן היסוד (PHPS\1337965)
מגעיו הראשונים של וייצמן עם חוגים בלתי-ציוניים (יהודים שלא היו ציונים אקטיביים, אך היו בעלי זיקה חיובית לציונות) החלו ב- 1923. הוא הגיע לארה"ב לפגוש את לואי מרשל, פרקליט נודע ובעל השפעה, רפורמי ולא ציוני. מרשל עמד בראשות "הועד היהודי האמריקאי", שהוקם ב- 1906, והיה אחד מן הארגונים היהודיים הבלתי-ציוניים החשובים בארה"ב. חבריו היו בעיקר יהודים בעלי הון וקשרים בממשל האמריקאי. מרשל וויצמן דנו בשיתוף פעולה אפשרי בין ההסתדרות הציונית לבין חוגים המזוהים עם הוועד. בהתכתבות מאותה השנה בין השניים כתב וייצמן למרשל על מעורבותם של הבלתי- ציונים בסוכנות העתידה לקום, כפי שראה בעיני רוחו: הוא שאף להקמת ועדה של 100- 150 חברים, מחציתם ציונים ומחציתם לא ציונים, שתהיה בעלת סמכות מבצעת בכל הנוגע לכלכלת היישוב. וויצמן הדגיש, כי בעניינים של יחסי חוץ ועניינים תרבותיים תהיה לה סמכות מייעצת בלבד, והסמכות הביצועית תיוותר בידי ההסתדרות הציונית.
דף ראשון ממכתב מחיים וייצמן ללואי מרשל בנוגע למעמד הבלתי- ציונים בסוכנות היהודית המורחבת העתידית. בעלי סמכות מייעצת בנושאים פוליטים ותרבותיים בלבד. מרץ 1924 (A185\68)
לואי מרשל. ראש הועד היהודי אמריקאי. וויצמן קיווה שיהפוך לשותפו ביצירת זיקה בין ההסתדרות הציונית לבעלי ההון היהודים בארצות הברית (PHG\1020475)
בשנים הבאות הפך הצורך בגיוס ההון האמריקאי לדוחק עוד יותר בשל המשבר הכלכלי ביישוב בארץ בשנים 1927-1926. התרומות ממזרח אירופה לקרן היסוד הצטמצמו באופן ניכר עקב צעדי מיסוי כבדים של שר האוצר הפולני ולדיסלב גרבסקי, שהֵצרו את צעדי מעמד הביניים בפולין, שמרבית התורמים מפולין נמנו עימו. "עליית גרבסקי", שגרמה ליהודים לעזוב את פולין, ההאטה בפיתוח העירוני ביישוב, גל הפיטורים בארץ וההגירה השלילית מן היישוב – מכלול גורמים שנודע כ"משבר העלייה הרביעית" - הטילו צל כבד על הישגי המפעל הציוני, ואף העמידו בסימן שאלה את המשך קיומו של היישוב היהודי בארץ. מסיבות אלה הוחלט בקונגרס הציוני ה- 16, שהתכנס בציריך ב- 1929, על הקמת "הסוכנות היהודית המורחבת", במטרה לשתף חוגים בלתי ציוניים במפעל ההתיישבות בארץ. השידוך, יש לציין, נעשה מטעמי נוחות כלכלית מטעם הכלה, אך גם מטעם החתן, שכן הוועד הציוני האמריקאי ארגן ועדת מומחים, חלקם לא יהודים, שבדקה טרם הקמת הסוכנות המורחבת, אם היישוב הוא השקעה משתלמת ליזמים פרטיים.
וועדת מומחים בלונדון, לקראת הקמת הסוכנות היהודית המורחבת, 1928 (PHPS\1339953)
אם ציפו וייצמן ובן גוריון למבול של תרומות עקב צעד זה, הם התבדו. לואי מרשל, שותפם העיקרי, נפטר זמן קצר לאחר הקמת הסוכנות היהודית. כמו כדי להכעיס, באותה שנה פרץ בארצות הברית משבר כלכלי, וסיכל את תכניותיהם. מעבר לכך, הניסיון להכניס חוגים בלתי – ציונים לתוך ההסתדרות, הגם שיתרונותיו היו ברורים, היה קשה מלכתחילה, גם בשל מחלוקות אידיאולוגיות. ה"סוכנות היהודית המורחבת" התפרקה ב- 1939, אולם הניסיון לשלב חוגים לא ציוניים בתוך התנועה הציונית יצר שיח מעניין אשר חשף את מגוון הדעות והמחלוקות האידיאולוגיות בקרב חוגים יהודים בתנועה הציונית ומחוצה לה בנוגע לאתגרים המעשיים, הפוליטיים והמוסריים, שהולידה התנועה הציונית.
ממכתב שכתב פנחס רוזן (בשמו המקורי פליקס רוזנבליט) בעת שכיהן כמנהל מחלקת הארגון של ההנהלה הציונית בלונדון, עולה כי כבר בשנה הראשונה לקיומה של "הסוכנות היהודית המורחבת", התקשו הציונים לעבוד יחד עם עמיתיהם הבלתי- ציוניים.
"הקשיים", חידד רוזן, "עלו באמריקה". "על אף שהעניין נוגע באופן ישיר לניהול קרן העזרה [שהוקמה בשל פרעות תרפ"ט] כתב רוזן, "יש לו השפעה על כל שאלת שיתוף הפעולה בין ציונים לבלתי-ציונים". עוד ציין רוזן במכתבו כי פליקס ורבורג, בנקאי אמריקאי עשיר ויו"ר הסוכנות היהודית המורחבת באותה עת, הציע כי את הכספים, שניגבו בארצות הברית לטובת קרן החירום, ינוהלו על ידי נציג של האמריקאים, ולא על ידי הנהלת הסוכנות. הסיבה לכך, הדגיש, היא חוסר האֵמון של החוגים הבלתי-ציונים בדרכי הפעולה של הנהלת הסוכנות. "ד"ר ויצמן", הדגיש רוזן, "לקח עמדה חד משמעית נגד הצעה זו". רוזן הביע את חששו, כי "קבוצות מיעוט", כהגדרתו, יחתרו תחת סמכות מוסדות ההנהגה של הסוכנות.
"סודי ביותר". דף ראשון ממכתבו של פנחס רוזן, בו הוא מתריע על קושי בשיתוף פעולה עם האמריקאים הלא ציונים בקרן העזרה. נובמבר 1929 (S25\1422)
החשדות והתסכול בין הציונים לבלתי-ציוניים היו הדדיים. בנובמבר 1935 כתב ורבורג לראש "המדור לבלתי-ציונים" בסוכנות היהודית, ורנר סנטור: "אתה יודע שתחושתי היא כי על הבלתי-ציונים לתרום עד כמה שניתן לעבודת הסוכנות היהודית. הצעתי שיתוף פעולה עם חברות גדולות (בשוק האמריקאי), אולם הקונגרס הציוני כל כך לא העריך את פעילותי, שאני נאלץ לבחור בהמשך יחסי עבודה תקינים עם עמיתי על פני שיתוף פעולה עם הוועד המנהל של הסוכנות".
פליקס ורבורג. יו"ר הסוכנות היהודית המורחבת. (PHPS\1339583ׂ)
המחלוקות האופרטיביות ייצגו, כמובן, קווי מחלוקת מהותיים יותר. הבלתי-ציונים האמריקאים ביטאו לא פעם חוסר נוחות מן השימוש, שעשו הציונים, במונח "לאום יהודי", משום שחששו שהדבר יעורר שאלות לגבי מעמדם בארצות הברית. מסיבה זו גם לא צידדו הבלתי-ציונים בארגון העלייה הבלתי ליגאלית לארץ מתוך רצון להימנע ממחלוקות עם הממשל הבריטי. כך, לדוגמה, במכתב ששלחו להנהלת הסוכנות בלונדון בינואר 1937.
מכתב של בלתי-ציונים אמריקאים להנהלת הסוכנות, ינואר 1937. סעיף 5 נוגע ל"חילוקי דעות בנוגע למושג "לאום יהודי". סעיף 6 מבקש "בירורים בדבר חלוקת רשיונות עלייה". (S29\25)
השנים 1939-1929 מאופיינות, כפי שעולה מהתכתבויות השמורות ב"מדור לבלתי-ציונים" של הסוכנות היהודית, במתח רב בין החוגים הלא-ציונים להנהגת ההסתדרות הציונית. האמריקאים חשו כי הם ממודרים ממוקדי השפעה בסוכנות. הציוניים, מצִדם, חשו כי החוגים הלא-ציונים הם ב"עמדת מיעוט", אינם מבינים את הקשיים שעומדים בפני התנועה הציונית, ומתערבים בתחום לא להם.
מתוך רצון לנסות ליישר את ההדורים שלחו נציגי הבלתי-ציונים האמריקאים בסוכנות היהודית נייר עמדה ביולי 1939. במכתבם הגדירו את ארץ ישראל כמקום מקלט למהגרים יהודים אך לא כבית לאומי, וקראו להקמת מדינה דו-לאומית. כמו כן, ציינו כי הם מתנגדים ל"פעילות טרוריסטית על ידי יהודים" בתגובה או כאמצעי להפעלת לחץ על שלטונות המנדט. בנוסף, מתחו ביקורת על האפליה לרעה של ערביי הארץ על ידי קק"ל ועל ידי ההסתדרות. בארץ ישראל לא צריך להיעשות דבר, הם טענו, שעלול לסכן את מעמד יהודי העולם בארצותיהם.
המסמך, למותר לציין, משרטט את התהום האידיאולוגית, שנפערה בין ההסתדרות הציונית לבין חוגים אלה, על אף רצונם הכן של האחרונים לסייע לישוב בארץ. ואכן הייתה זו השנה האחרונה לקיומה של "הסוכנות היהודית המורחבת".
נייר העמדה של הבלתי ציונים האמריקאים להנהלת הסוכנות היהודית, 1939. (S25\1441)
במהלך מלחמת העולם השנייה הפכה אהדת הממשל האמריקאי לעניין חשוב מאי פעם עבור ההנהגה הציונית, וחודשו הניסיונות להידוק הקשרים עם חוגים יהודים בלתי-ציונים בעלי השפעה בממשל. שוב, עיקר המאמצים נעו סביב הוועד היהודי האמריקני.
בתחילת שנות ה- 40 נסע בן גוריון כמה פעמים לארה"ב כדי להיפגש עם מוריס וורטהיים, הבנקאי היהודי הנודע והנשיא החדש של הוועד. וורטהיים שמח להיפגש עם בן גוריון. "מיד כשנפגשנו", כתב בן-גוריון באחד ממכתביו, "אמר לי וורטהיים כי הוא רואה שניתן לסמוך עלי". אולם גם הפעם התגלה כי קשה להתגבר על הבדלי התפיסות. בנובמבר 1941 התקיימה שיחה בין נציגו של וורטהיים לבין בן- גוריון בנושא "בירור שאלת העם היהודי". בשיחה זו הביע הנציג של וורטהיים את אי הזדהותו עם המֵמדים הפוליטיים והלאומיים של הציונות, והביע חשש כי הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל תסכן את מעמדם של היהודים במדינות אחרות. בנוסף, תהה מה יהיה יחסה של המדינה היהודית שתקום כלפי הלא–יהודים, ושאל האם לא-יהודי יוכל לשמש בה נשיא? בפגישה נוספת ביקש וורטהיים מבן-גוריון להשמיט את המונח "העם היהודי" ממסמך משותף לוועד היהודי–אמריקאי ולסוכנות היהודית ולהחליפו במונח "יהודים". בן-גוריון ענה לו, כי אף ציוני לא יוכל להסכים לכך.
סיכום פגישה שנערכה בין בן גוריון לבין וולדמן, נציגם של וורטהיים וחברי הוועד יהודי האמריקאי, ב-1942. (S25\41)
תשובתו של בן- גוריון למוריס וורטהיים לגבי חשיבות השימוש במונח "העם היהודי" עבור הציונים. יחס עם זאת, בן- גוריון מגלה הבנה לחוסר הנוחות שהמושג גורם לוורטהיים וחברי חוגו. אפריל 1942 (S25\41)
קהילת יהודי ארצות הברית הגדולה והמגוונת בזרמיה ודעותיה תמיד הייתה קרובה ליישוב היהודי. מסמכי "המדור לבלתי-ציונים בסוכנות היהודית" וכן ההתכתבות בין פרנסי הקהילה לבין מנהיגי ההסתדרות הציונית משקפים ניסיונות מתמשכים לסייע ליישוב היהודי. יחד עם זאת, רבים מ"אצולת ההון" של יהדות ארה"ב, במיוחד כאלה המזוהים עם הוועד היהודי האמריקאי, חששו עד סופה של מלחמת העולם השנייה מההשלכות השאיפות הפוליטיות של המפעל הציוני על מעמדם של היהודים ברחבי העולם. תוצאותיה של המלחמה, כמובן, טרפו את הקלפים, וחיזקו את ההבנה בצורך במדינה יהודית גם בקרב חוגים אלה.