מן החדר הנעול להתיישבות במזרח אפריקה: ישראל זנגוויל וההסתדרות היהודית הטריטוריאליסטית
ב-21 לינואר מציינים את יום הולדתו של ישראל זנגוויל (1926-1864), סופר יהודי-אנגלי, פעיל ציוני שייסד את התנועה הטריטוריאליסטית היהודית והיה גם פעיל למען זכות בחירה לנשים .
הדיקנס של הגטו
זנגוויל נולד באנגליה למשפחת מהגרים רוסית. הוא התחנך בבית ספר ליהודים מהגרים בני משפחות קשות יום ברובע המזרחי בלונדון. הלימודים במוסד היו בחינם, ולצד חינוך חילוני ודתי קיבלו התלמידים גם ארוחות חמות, בגדים וטיפול רפואי. זנגוויל הצעיר הצטיין בלימודיו, ובמקביל ללימודי התיכון השלים את התואר הראשון, ו החל ללמד בבית הספר עוד בהיותו תלמיד. כיום, אחד מארבעת מבני בית הספר, שבו למד, נקרא על שמו. הרובע המזרחי בלונדון, ה"איסט אנד", אזור המגורים הזול ביותר בעיר, משך אליו מהגרים יהודים רבים מרוסיה והיווה תחנת מעבר בדרכם למקומות אחרים או כצעד להקמת בית חדש. ההווי היהודי שהתפתח שם, מעין "שטעטל לונדוני", סיפק לזנגוויל רקע עשיר ליצירותיו הספרותיות - כנער הוא נהג לרשום ביומנו את ההתרחשויות ברובע, וכאשר הפך לסופר מצליח, הוא זכה לכינוי "הדיקנס של הגטו".
לאחר שהפסיק ללמד בבית הספר היהודי ברובע המזרחי, פנה זנגוויל לעיתונאות ,ועבד בכמה עיתונים בלונדון. ב- 1891 התפרסם ספרו The Big Bow Mystery - ספר המתח הראשון בסוגת ספרי המתח "החדר הנעול", שבהם הבלש מפצח פשע שהתרחש בתוך חדר סגור. הספר זכה להצלחה, והודפס מאז מחדש פעמים רבות ואף היה השראה לשלושה סרטי קולנוע. ב- 1892 יצא לאור ספרו "ילדי הגטו", שתיאר את החיים היהודים ברובע המזרחי, שזכה גם הוא להצלחה רבה. הוא המשיך לפרסם ספרים, סיפורים ומחזות כל ימי חייו, שמצליח בהם היה "כור ההיתוך". המחזה הועלה בברודווי ב- 1909, והכניס לאוצר המילים האמריקאי את המונח על פיו שואפת ארצות הברית לראות את עצמה, בין אם בצדק ובין אם שלא, ככור היתוך בו הופכים לאומים שונים לאומה אחת, אמריקאית ומפוארת.
טיוטה ראשונה של ילדי הגטו. מתוך ארכיונו האישי של ישראל זנגוויל, A120\119)
בכתיבתו, הספרותית, עיתונאית ופוסליציסטית, עסק זנגוויל במקומם של היהודים בעולם המודרני, אך גם בנושאים אחרים דוגמת זכות בחירה לנשים ושלום עולמי. באנגליה של סוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20, הייתה שאלת זכות הנשים נושא שהעסיק תדיר אינטלקטואלים ופעילים למען זכויות אדם. זנגוויל עצמו היה חבר בכמה ארגונים למען זכות הבחירה למען נשים.
קריאה לנשים להצטרף לפרלמנט הבריטי. מתוך הארכיון האישי של זנגוויל (A120\102)
ציונות ללא ציון?
אם כן, בשלהי המאה ה- 19 היה, זנגוויל, אחד הסופרים האנגלו – יהודים המבטיחים ביותר ופעיל נמרץ למען זכויות יהודים ונשים. ספריו קנו לו שם, והוא כתב במספר עיתונים. הם גם הקנו לו את תשומת לבו של חבר וינאי למקצוע – תיאודור הרצל.
ב- 1895 היה הרצל בתחילת פעילותו הציונית. הוא חיפש בני ברית, שיוכלו לעשות נפשות למשנתו. מקס נורדאו ידידו הכיר לו את הסופר זנגוויל. באותו יום כתב הרצל ביומנו: "היום פגשתי את זנגוויל. יש לו חזות של אפריקני ארך חוטם, שערו שחור משחור". שערו של זנגוויל אכן היה מקורזל כאפריקאי, וחזותו הים תיכונית הייתה שונה מאוד מתווי הפנים האירופאיים של הרצל. ההערה לא הייתה רק אסתטית, כי אם גם אידיאולוגית – כבר בפגישתם הראשונה בין השניים התפתח ויכוח. זנגוויל טען בפני הרצל, כי היהודים הם גזע שבמשך השנים התפזר בעולם. לעומתו, הרצל התייחס ליהודים כאומה ללא הומוגניות גזעית. כך או אחרת, זנגוויל הפך לאחד מתומכיו הראשונים של הרצל, ופעל למען קידום התנועה הציונית בקרב יהודי אנגליה.
תיאודור הרצל, ישראל זנגוויל ופאברי בקונגרס הציוני הראשון בבאזל, 1897 (PHG\1030454)
הרצל וזנגוויל, שניהם היו יהודים חילונים מערביים, שחלקו השקפה דומה בנוגע למצבם של יהודי אירופה. שניהם האמינו כי ליהדות יש אלמנט תרבותי מאחד, לאו דווקא דתי. שניהם גם האמינו כי הזמן דוחק, ו יש לבסס מקום מקלט ליהודים מחוץ לאירופה בטרם יתרחש אסון, אולם הם היו חלוקים לגבי זהותו של אותו מקלט. הרצל קרא קודם כל לביסוס ישות יהודית במקום כלשהו, לאו דווקא בארץ ישראל (כך ב"נאום אל הרוטשילדים", הקונטרס הפוליטי הראשון שכתב ובו קרא למשפחת רוטשילד לסייע במימון הקמת רפובליקה יהודית היכן שיתאפשר), אולם לאחר מכן מיקד את מאמציו בארץ ישראל, זנגוויל עשה את הדרך ההפוכה. כיוון שארץ ישראל הייתה מיושבת על ידי ערבים, הוא האמין תחילה כי החזון, שעל פיו הישות היהודית המדינית תוקם על חלקת ארץ זו, אינו מעשי. על מנת להפוך את החזון הציוני למציאות טען, שיש לפעול למען הקמת מדינה יהודית בכל מקום שניתן, בין אם בארץ ישראל ובין אם לאו. ב- 1905, עקב דחיית צירי הקונגרס הציוני את תכנית אוגנדה הקים, יחד עם העיתונאי הבריטי – יהודי לוסיאן וולף, את ההסתדרות היהודית הטריטוריאליסטית.
ועידת ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית בוינה, 1912, קבוצת הצירים (PHG\1002432)
ההסתדרות היהודית הטריטוריאליסטית
ההסתדרות היהודית הטריטוריאליסטית הייתה התארגנות קצרת ימים: היא פעלה בין השנים 1905, שנת דחיית תכנית אוגנדה, לבין 1925. במהלך עשרים שנות קיומה היא ניסתה ליישב במקומות שונים באפריקה יהודים מרוסיה מאוקראינה מקנדה, מארצות הברית, מברזיל ומאוסטרליה. "איננו יכולים עוד", נכתב באחד מן הקונטרסים שפרסמה התנועה, "לעמוד מן הצד בזמן שדמם של אחינו היהודים נשפך כמו מים... אנו שואפים, תוך הסתמכות על מאמצינו אנו, לפתור חידה נוראה זו, ה'בעיה היהודית'. עלינו להיות בעלי אדמה משלנו, בה יש לנו אוטונומיה... שם נהיה חופשיים ונוכל לפתח את תרבותנו".
עוד נכתב במסמך "אדמה" קיימת בשביל עם, ולא העם בשביל האדמה. זה יהיה פשע לעמוד מנגד ולראות את מצב היהודים מתדרדר בעוד אנו צועקים: פלשתינה, ופלשתינה בלבד".
בארכיון התנועה הטריטוריאליסטית, השמור בארכיון הציוני המרכזי, שמורים תיקי התנועה המספרים את סיפורן של עשר השנים הללו, שבהן נעשו ניסיונות, שזנגוויל עמד בראשם, לבדוק את היתכנותה של הקמת מושבה יהודית במקומות שונים בעולם. ב מסמכים נמצא הד לדיונים בעניינים מרתקים כמו האם יוכלו מתיישבים מרוסיה להתמודד עם האופי התובעני של עבודה חקלאית במסופוטמיה? או האם התפתחות התודעה הלאומית של תושבי אזורים שונים במזרח אפריקה תאפשר את התיישבותם של מתיישבים יהודים באזור ללא התנגדות? זנגוויל עצמו האמין, כי על כל מכשול ניתן להתגבר. כפי שכתב באחד ממכתביו לעמית בארגון: "דבר אינו חשוב פרט לשאלה אם פיסת האדמה בה אנו מעוניינים נמצאת אל פני כדור הארץ או לא".
הטריטוריאליזם, יש לציין, לא זכה להצלחה רבה בקרב יהודי העולם, וגם מרבית מצדדיו חזרו לאחר הצהרת בלפור לתמוך בציונות מבית הרצל. יחד עם זאת, הוא מהווה ניסיון מרתק להתמודד עם שאלת חשיבותה של ארץ ישראל בהתפתחות התודעה הלאומית היהודית המודרנית.