"בלאו וייס" הייתה תנועת נוער גרמנית יהודית, מתנועות הנוער הראשונות שהוקמו במאה ה-20. ראשיתה של התנועה בתנועת הנוער הגרמנית הלאומית – ה"וונדר פוגל" ("ציפורים נודדות"), שהתמקדה בהקניית ערכי אהבת המולדת והטבע לחניכיה, בעיקר על ידי מסעות רגליים ברחבי גרמניה. בעשור הראשון של המאה ה- 20 החלה תנועת "הוונדר פוגל" לקבל צביון לאומני, ובעקבות זאת החלה לאמץ גם סממנים אנטישמים. בני נוער גרמנים יהודים, שביקשו להצטרף לשורותיה, נתקלו בסירוב. בתגובה לכך החליטו יוסף מרכוס וולטר מוזס, מברסלאו וברלין בהתאמה, להקים ב- 1912 תנועה מקבילה יהודית, שתקדם את אותם ערכים עליהם הייתה אמונה ה"וונדר פוגל" – חיים פשוטים, ומסעות ארוכים בטבע תוך שילוב הקניית מורשת ותרבות יהודית. התנועה נקראה "בלאו וייס" (כחול לבן). הסניפים הראשונים הוקמו במספר ערים ברחבי גרמניה, ובהמשך הוקמו סניפים גם באוסטריה, בצ'כוסלובקיה ובהונגריה. לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה מנתה התנועה כ- 3,000 חברים.
גרמנים, יהודים, ומה שביניהם
מתחילת ימיה היוותה "בלאו וייס" מצג לבעיות, שהטרידו את החברה
היהודית - אירופאית המשתנה. שאלת הזהות היהודית אל מול
הזהות הגרמנית הייתה אחד מן הנושאים המרכזיים. לדוגמה, באחד העלונים של סניף נירנברג הופיע "דיאלוג" דמיוני בין חניך לבין נציג התנועה, הדן ביכולתם של היהודים להיות חלק אינטגראלי בחברה הגרמנית. "מה מובנה של האסימילציה?" שואל נציג התנועה. "משמעותה הוא להפוך לזהה. בהקשר האנושי, אפילו נישואי תערובת לא יביאו לאסימילציה", הוא עונה. "אני מבין אותך", עונה לו בן שיחו הצעיר. "אפילו אם יעשו היהודי מאמצים עילאיים להיטמע בחברה, האנטישמיות היא המחסום שתמיד יימנע זאת ממנו". מטרתה של התנועה, אם כן, לא הייתה לפתח אפיק דרכו יוכלו חניכיה להשתלב בחברה הגרמנית, אלא לפתח את הזהות היהודית, שאותה ראו כחלופה לזהות הגרמנית. הצעד המתבקש הבא היה אימוץ המשנה הציונית. מ- 1922 החלה התנועה לפעול בהתאם לרוח הציונות, ופעלה למען הכשרת חניכים לעבודה חקלאית חלוצית, כצעד מקדים לעלייה לארץ ישראל.
שאלת שילובן של הנשים בפרויקט הציוני היוותה אחד מסלעי המחלוקת בתנועה. בימיה הראשונים של התנועה היו הפעילויות מעורבות. אולם עם התרבות הסניפים והצטרפות קהילות מערי השדה לתנועה החלה עלתה הדרישה להפריד בין המינים – במהלך פעילויות התנועה, כמו גם בתפקידים הייעודיים. ביטוי לכך ניתן לראות בעובדה שב- 1922 הוקמה תנועת-בת לנשים בלבד, שבראשה עמדה הדוויג גרוסמן, מי שלימים תעלה לישראל ותהיה ממקימי עין חרוד. ב- 1925 פרסמה "בלאו וייס" ספר עקרונות – "המשמר", ושם פירטה את חזונה לגבי חינוך דור העתיד. הספר פנה רק לבנים ולגברים צעירים. לנשים הועידו מנהיגי התנועה תפקידים "נשיים" מסורתיים יותר, כגון חינוך וטיפול בבית. גישה זו לא הייתה מקובלת על כל חברי התנועה: ב- 1921 הקימה פרידה במבוס, מחברות התנועה, בית ספר לחקלאות לבנות באופלדן שבגרמניה, שפעל עד 1924.
עונדי הסיכה
כאמור, אחד מעקרונותיה החשובים של התנועה היה התקרבות מעשית לטבע על ידי מסעות רגליים. כל חניך בתנועה היה צריך להשלים מכסה של שעות מסע רגלי, ולאחר מכן היה מקבל סיכה בדש הבגד, שציינה את הפיכתו לחבר מן המניין. המסמך שלפניכם הוא קטע מיומן מסע של חניך התנועה, סידני השכל, בו הוא מתאר, במלל ובכשרון ציור רב, מסע רגלי ברחבי גרמניה ב- 1915. חמש שנים לאחר הטיול השכל איבד עצמו לדעת, במהלך הכשרה חקלאית של התנועה בהאלבה. היומן הוא חלק מארכיון בלאו וייס, שקטלוגו הסתיים לאחרונה.