הבובנאית אדית סמואל אומנם הרגישה בישראל כנטע זר, אך בובותיה השפיעו רבות על עולם האמנות הישראלי. בארכיון הציוני שמורים תצלומים המתעדים את פועלה.
אדית סמואל נולדה בשנת 1907 באסן שבגרמניה. אביה היה הרב הראשון של הקהילה היהודית בעיר. כבת למשפחה עם נטיות אמנותיות בולטות (אחותה חווה הייתה אמנית קרמיקה ידועה ואחיה, הנס-יוחנן, היה נגן עוגב) היא בחרה ללמוד את אמנות הפיסול והבובנאות באקדמיה לאומנויות בדיסלדורף, ולמדה במקביל גם בסמינר למורות. סמואל החלה את דרכה כאמנית בובות בגרמניה. היא יצרה בובות דיוקן, בעיקר מחומרי טקסטיל, שגודלן היה כ-50 ס"מ.
בשנת 1939 החליטה סמואל לעלות לארץ ישראל. את חווית העלייה היא חוותה כמשבר, כגלות-עד מן העולם התרבותי המוכר לה, שבו פעלה כאמנית. היא הצטרפה לאחותה חווה בראשון לציון, והחלה ליצור בובות בבית המלאכה המשותף של שתיהן. המעבר לארץ ישראל השפיע מאוד על פועלה כבובנאית - היא התמקדה ביצירת בובות קטנות יותר, והייתה יוצרת הבובות הראשונה בארץ שייצרה בובות מחומרים רכים, כגון עיסת נייר. הבובות שיצרה היו בעיקר של מיעוטים בחברה הארצישראלית כמו חרדים, בדואים ואחרים ודמויות מהפולקלור החלוצי. היא נחשבה לאמנית משפיעה ביותר בתחום הבובנאות, והוגדרה בעיתונות התקופה כ"אמנית בעלת המספר הגדול ביותר של חקיינים".
סמואל הייתה חברה טובה של לאה גולדברג. שתי הנשים מצאו הרבה מן המשותף זו עם זו. שתיהן מעולם לא נישאו, וחווית הניתוק והגלות מבחירה הייתה משותפת לשתיהן. סמואל, בניגוד גמור לגולדברג, כמובן, גם מעולם לא שלטה בעברית. על מנת לקרב את בובותיה של ידידתה לקהל הרחב ולהגדיל את קהל היעד שלה כתבה גולדברג ספר, שבו כיכבו בובותיה של סמואל: "בנים, בנות, בובות". הספר יצא לאור ב- 1968, ארבע שנים אחרי פטירתה של סמואל. כך נכנסה סמואל לקאנון התרבותי של ישראל, אף על פי שמעולם לא באמת מצאה כאן את ביתה.
בובותיה של אדית סמואל (מתוך אוסף התצלומים של קרן היסוד)