מאה שנה להיעלמותו של אהרון אהרנסון
מייסד ניל"י היה גם מחלוצי המחקר הסביבתי בארץ ישראל. מבט אל דמותו
ב-15 למאי מלאו מאה שנה למותו המסתורי של אהרון אהרנסון, מי שלעד
ייזכר בהיסטוריה של הציונות כמייסדה של תנועת
המחתרת ניל"י, והיה גם מחלוצי המחקר האגרונומי והאקולוגי בארץ ישראל.
ב- 1876 נולד בן בכור למלכה ואפרים אהרנסון בבקאו שברומניה - אהרון. ב- 1882, במסגרת גל העלייה הראשונה, עלו בני הזוג עם בנם, ילד סקרן וערני, לארץ ישראל.
אפרים אהרונסון היה עולה יוצא דופן במסגרת עולי העלייה הראשונה. סוחר תבואות בעל ידע בהידרולוגיה, שאפתן ונחוש לשפר את תנאי החיים של משפחתו. תכונות ונטיות אלו העביר גם לבנו. אפרים העריץ את אשתו היפה, ולזוג נולדו עוד חמישה ילדים: צבי, שמואל, אלכסנדר, שרה ורבקה. ילדותם של ילדי משפחת אהרנסון, ואהרון בראשם, הייתה שלווה, מוקפת נופים ירוקים ומשופעת חום ואהבה. אימם הייתה מסורה לילדיה בכל מאודה. היא התייחסה אליהם כבני אצולה, ולימדה אותם להתייחס לעצמם ככאלה. במושבה נודעו ילדי אהרנסון כחבורה בפני בעצמה, הרבו לרכוב יחד, לטייל ולשחות יחד באזור, ופיתחו שפת סתרים בה תיקשרו זה עם זה. במהלך טיוליהם התוודעו גם לפלאחים בכפרים הסמוכים. כל אלו יבואו לידי ביטוי בחייו הבוגרים של אהרנסון – שיהפוך לאיש המכיר את הארץ כמו את כף ידו,
ותמיד יאמין בשיתוף פעולה עם הערבים בני המקום. ידיעת הארץ, שרכשו כך הילדים, הועשרה בידע עיוני מקיף שרכשו בספריית המושבה שנתרמה על ידי הברון רוטשילד. עד גיל 12 שלטו כבר במספר שפות. הקשר הקרוב בין האחים נשמר כל חייהם. אהרון ושרה, המוחצנים מכל הילדים, היו הקרובים ביותר.
אהרון המוכשר התבלט בבית הספר של המושבה בידיעותיו בבוטניקה. עד כדי כך התרשמו ממנו פקידי הברון, עד שבגיל 12 הוא התבקש להפסיק את לימודיו ולהתגייס למנגנון, לתור את מושבות הברון על גב סוס, למסור הוראות מן הפקידים לחקלאים ולשמש כמעין פקח. בגיל 17 נשלח על ידי הברון להשתלם באגרונומיה בצרפת. עם שובו לאחר שנתיים לא"י הופקד כמומחה אגרונומי אחראי על המושבה הצפונית החדשה מטולה. הניסיון הפקידותי שלו היה קצר: מזגו הסוער ובטחונו העצמי, שבאו לידי ביטוי באופן בו יידע את הברון כי האדמות שנמכרו לו במטולה אינן ראויות לחקלאות, לא הלמו קריירה של כפיף.
אהרון אהרנסון (שורה עליונה, שני מימין), בחברת פקידי הברון. 1890 (PHG\1020220)
משפחת אהרנסון בחתונתה של שרה, 1914. אהרון שני מימין (PHG\1023787)
השטן מארץ ישראל
אהרנסון עזב את ארץ ישראל על מנת לחקור אופקים חדשים. הוא לקח על עצמו משרת ניהול אחוזה חקלאית בסמירנה, אנטוליה. בשל מאגרי האנרגיה הבלתי נדלים שלו, הוא זכה לכינוי "השטן". בתורכיה קנה הצעיר המוכשר והכריזמטי מהלכים בקרב מהנדסים חקלאיים, תורכים וגרמנים, ושכלל את ידיעותיו בבוטניקה ובשיטות חקלאות מודרנית.
ב- 1900, בגיל 24, חזר אהרנסון לארץ. בשנים הבאות התפרנס מעסקי ייבוא וייצוא של תוצרת חקלאית ומיכון חקלאי, וממתן ייעוץ חקלאי. הוא הקים יחד עם ידידיו המהנדס יוסף טריידל והאגרונום זליג סוסקין את המשרד לחקירות טכניות וחקלאיות, אשר העניק ייעוץ לרוכשיי אדמות ופרסם מאמרים בכתבי עת באירופה.
זליג סוסקין ואהרנסון חלקו יותר מעניין משותף בחקלאות: שניהם אהבו אישה אחת – סוניה סוסקין. במשולש אהבים זה היה אהרון הצלע הנידונה לשברון לב, שכן סוניה הייתה אישתו של זליג. היא הייתה, כך על פי אחיו אלכסנדר אהרנסון, האישה היחידה שאהב בחייו. עניין זה לא מנע משני הגברים לעבוד יחדיו.
"גברת סוסקין היקרה". מכתב מאהרנסון לסוניה סוסקין, מיפו, 1902. האישה היחידה שאי פעם אהב הייתה אישתו של אחר (A91\40)
במסגרת המשרד לחקירות, החל אהרנסון לתור את הארץ. הוא יצא על גבי פרדה, עטוף בעביה של ערבי, תחילה לנגב ולסיני ובהמשך לכל חלקי הארץ, ותיעד את הצמחים ומקורות המים באזור. הוא נע בעיקר בלילה והתקיים בעיקר על - שוקולד. הוא חקר את גידולי הבר והשפעת התנאים ההיסטוריים והפוליטיים על התפתחות צמחיית הארץ. הוא ייעד לכל אזור באדמה בתולית זו את ייעודו בהפיכת א"י לגן העדן הפורח שראה בדמיונו: רצועת עזה התאימה לשעורה. אזור השרון יפה לעצי תפוז ושקד. בצפון – שומשום. את כל מסעותיו תיעד בפרוטרוט ביומניו, יחד עם התנאים הברומטרים של אותו יום. בכך היה אהרנסון דמות חלוצית, ראשונה מסוגה ב א"י – חוקר טבע בן הארץ השולט בלשונותיה ומעורה באוכלוסייה המקומית, ובעל השכלה רחבה, התר את הארץ ומספק רשמים מדעיים בלתי אמצעיים. במהלך מסעות מחקר אלו פיתח אהרנסון השקפה לגבי הדרך בה יש לפתח את החקלאות בארץ: לא על ידי אימוץ שיטות אירופאיות תתקדם החקלאות היישובית, אלא על ידי אימוץ שיטות חקלאיות מסורתיות מקומיות. על מנת לפתח את היישוב היהודי, האמין, יש ללמוד מן הפלאחים הערבים. כמו כן, האמין כי חקר גידולי הבר בארץ יאפשר לחקלאים להשביח את גידוליהם. דעות אלו היו חדשניות בקרב חקלאי הארץ.
באחד ממסעותיו בצפון הארץ, ב- 1906, גילה את אם החיטה – חיטת הבר שהיא מקור החיטה התרבותית. גילוי זה היקנה לו שם עולמי, משום ששאלת מקורה של החיטה התרבותית הייתה חלק מדיון רחב יותר, שחרג הרבה מעבר לחקר האגרונומיה. הוא עסק במקום מוצאה של החקלאות - ושל ערש התרבות האנושית המוכרת לנו. דיציפלינות הבוטנאות והפילולוגיה עסקו, בדרכי פעולה שונות. הפילולוגים חקרו מסורות עממיות, אפוסים תרבותיים ושמות צמחים בשפות קדומות, בעוד הבוטנאים חיפשו ממצאים מוחשיים יותר. ממצאו של אהרונסון היה הוכחה בוטנאית חותכת, והישגו פורסם על ידי חוקרים ששאפו להוכיח שראשיתה של החקלאות הייתה במזה"ת. בהמשך גילה אהרנסון דגני בר אנדמיים נוספים, אולם אלו לא זכו לאותה מידת פרסום.
ב- 1909 יצא למסע הרצאות בארה"ב, שם פגש דמויות מפתח כגון נתן שטראוס, הנרייטה סאלד, לואי ברנדייס ועוד. הוא הרשים אותם בברק האינטלקטואלי והאישי שלו, ושכנעם להירתם למימון חלומו: הקמת תחנה לניסיונות חקלאיים. הוא הצליח לגייס 20 אלף דולר לפרויקט בארה"ב, והתחייבות לעשרת אלפים דולר נוספים כל שנה. התחנה נרשמה בניו יורק כמוסד אמריקאי פרטי, והיא כנראה הדוגמא המוקדמת ביותר לסיוע אמריקאי למחקרים במוסדות מחקר מחוץ לארה"ב.
המימון האמריקאי הגיע הן בשל אמונה ביכולתו של אהרנסון בפיתוח חקלאות היישוב, אך גם בשל הכרה במומחיותו בחקלאות בתנאי מדבר. אהרנסון השכיל לזהות את הדמיון בין האקלים והאדמה באזור קליפורניה והמזרח התיכון. התחנה נועדה להיות מרכז לאיסוף דגנים עצי פרי וצמחי ישראל מא"י והאזור. החומר ייבדק, יושבח במקרה הצורך ואז יישלח לאזורים צחיחים בעולם, ובראשם ארה"ב.
עיקר עיסוקה של התחנה היה בפרויקטים מקומיים. אהרנסון שאף להפוך את כל מה שלמד בשנותיו עד כה למשנה פרקטית. הוא עסק בהתאמת גידולים שונים, כגון גפנים ודקלים, לתנאי האקלים בארץ, ובהדרכת מתיישבים במיכון והשיטות החקלאיות המתקדמות ביותר. התחנה פיתחה שיטות הדברה והשקייה חדישות, וכן טופחו בחווה אוספים בוטניים וזואולוגיים נרחבים, וספריית החקלאות הגדולה במזרח התיכון. כמו כן, היה אהרנסון הראשון שעסק בטיפוח הקשר השורשי של מורים עבריים לאדמת הארץ והצומח בה, מתוך ציפייה שיעבירו ידע זה לתלמידיהם - גישה שהיום אנו רואים כדבר מובן מאליו.
דו"ח של התחנה לנסיונות חקלאיים, 1914. המלצה לנטוע עצי מנדרינות ואשכוליות לייצוא לאנגליה. (L2\148)
מכתב בכתב ידו של אהרנסון, בו הוא דן בניסיונות לכונן מערך תחנות מטאורולוגיות. מתנדבים חסרי הכשרה מתאימה מאיישים את התחנות, הוא כותב, והתיעוד איננו בעל תוקף מדעי. 1910 (L1\66)
דו"ח שהוגש על ידי אהרנסון לשלטונות העות'מאנים ב- 1913 בנוגע לעתיד הייער בא"י. אהרונסון ממליץ להגביל שימוש בעצים לייצור פחם וסיד ומתריע משימוש בלעדי בעצי מחט לייעור, בשל סכנת שריפות. (J15\2280\1)
תחנת המחקר פעלה עד אמצע מלחמת העולם הראשונה. אהרנסון, שהשקיע את כל כשרונותיו ומרצו בארגון המחתרתי שהקים עם אחיו, כבר לא היה פנוי לנהל אותה, וכשעזב למצרים על מנת לעבוד עם המודיעין הבריטי, לא נמצא אדם מתאים להחליף אותו. זמן קצר לאחר מלחמת העולם הראשונה, בדרכו חזרה מבריטניה, נעלם מטוסו מעל תעלת למאנש, בהיותו בן 43 בלבד. כך נקטע סיפור חיים מרתק וכישרון שלעולם לא נדע מה היה יכול עוד להשיג.