שנת הלימודים שהחלה השבוע שלחה אותנו לפשפש בארכיון של מורה מוכר וידוע, מעמודי התווך של קהילת ירושלים בראשית המאה ה-20. יוסף מיוחס עסק בתחומים רבים, אך קודם כל היה מורה, וראה את החינוך כתחום מרכזי, שיכול לקדם את ירושלים ואת היישוב היהודי כולו. לפי מיוחס תפקידו של המורה לא הסתכם רק בהעברת ידע אלא בבנייתה של האומה הישראלית.
יוסף בן רחמים נתן מיוחס נולד בירושלים בשנת 1868, נצר למשפחת רבנים ספרדית שהגיעה לארץ ישראל מאיזמיר, וחיה למעלה מ-260 שנה בירושלים. מיוחס היה איש של מילים, והנאומים שנשא בהזדמנויות שונות מלמדים עליו ועל ההשקפות החינוכיות שלו. על ילדותו הקשה והחותם שהשאירה בו סיפר בנאום שכתב לרגל חגיגות 70 שנה להולדתו: אביו, רחמים, החליט לעזוב את העיר העתיקה ולעבור לגור בכפר השילוח בכדי לעבוד את האדמה. הוא נפטר זמן קצר לאחר מכן, והשאיר את יוסף בן העשר ואת אמו ואחיו חסרי כל. הפלחים הערבים, שגרו בסמוך והבחינו במצוקתם, נתנו להם אוכל וסיפקו לאם עבודות תפירה – עבורן שילמו בעין יפה. לימים חיבר מיוחס ספר, שבו קיבץ את המעשיות הערביות ששמע בילדותו מהפלחים. באותו נאום הוא הזכיר את הדמויות המרכזיות שהשפיעו על חייו:
"מלבד שלושת המורים: העניות, והיתמות, והאם המצוינה במרצה ובאומץ לבה המופתי, זכיתי גם למורים אחרים חשובים ונאמנים שכולם יחד הוליכוני איש איש ומעלתו, איש איש וידיעותיו בדרך העולה קדימה, לחיים של כבוד בפתחם לי את כישרונותיי ושאיפותיי אני. ודי לי להזכיר שניים שלושה מהם שרובכם יודעים אותם, האדון חותני כאבי ר' יחיאל מיכל פינס ז"ל, ויבדלו לחיים ארוכים וטובים ר' דוד ילין גיסי ומורי וחברי בעבודה, ואשתי, פלגא דגופא שלי, שגם לה אני חייב הרבה ממה שזכיתי, כי גם היא שימשה לי מורה חשובה מאוד ורעיה נאמנה ומסורה. שני המורים הראשונים מאלה שהזכרתי היו לי בבחינת "שני עמודי האור" שהאירו לי את דרך חיי בזה שלימדו אותי פרשיות-פרשיות בספר תורת אהבת תנ"כנו, משנתנו ותלמודנו, שפתנו ספרותנו וסגנונו, וביחוד אהבת העבודה הציבורית לטובת הכלל והפרט לשמה, ואין צריך לומר האהבה לילדים ולחינוכם". (A58\5)
מיוחס הזכיר בנאומו את ר' יחיאל מיכל פינס ואת דוד ילין, שלימדו אותו את "אהבת העבודה הציבורית", ופעילותו מעידה על כך: הוא היה מראשי הקהילה היהודית בירושלים, ממייסדי שכונת 'שערי צדק' ו'בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי', ממייסדי הקהילה העברית המאוחדת בירושלים ונשיאה, חבר הוועד הלאומי, וממנהיגי הסתדרות הספרדים. בנוסף לכך הוא חיבר ותרגם ספרים רבים וכתב מאמרים בעיתונות העברית ובקבצים ספרותיים ומדעיים. הוא גם היה מורה ומנהל במשך למעלה מ-30 שנה.
גלויה המתארת את ההודעה הרשמית על החלטת סן-רמו. בין ששת הנציגים היהודים גם יוסף מיוחס, 1920 (PHG\1030529)
בסוף שנת תרס"ג (1903) יזם מנחם אוסישקין כינוס של 70 נציגים מרחבי ארץ ישראל בזיכרון יעקב, לאסיפה שנקראה 'הכנסייה הארצישראלית'. מיוחס נכח באסיפה ההיסטורית, שבה התגבשה 'אגודת המורים העברים בארץ ישראל'. האגודה החליטה לפעול לשיפור מצב החינוך בארץ, להחייאת השפה העברית בבתי הספר ולהטבת מצב המורים. מאוחר יותר שימשה האגודה כבסיס ל'הסתדרות המורים'. בחגיגות חצי היובל לארגון סיפר מיוחס על הקשיים, שעמדו בפני מוסדות החינוך העבריים בראשית הדרך בתקופת השלטון העות'מאני לעומת מצב החינוך כעבור 25 שנה בתקופת שלטון המנדט: "לפני חמש ועשרים שנה – כ"ה במספר – הייתי בין הזוכים לעלות על בימת זיכרון יעקב בשעת יסודה של הסתדרותנו – הסתדרות המורים, ע"י ידידנו הנכבד מר אוסישקין ולחזות בנועם "עונת הזריעה" ההיא בכל הדרה... אז לפני חמש ועשרים שנה היינו בבחינת: הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, וכעת אחרי כ"ה שנה הננו בבחינת בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו. אז היה חינוכנו נתון בידי אחרים ותחת השפעות שונות שהעיקו עלינו מאוד. וכעת – האח! – חינוכנו הוא בידינו אנו, ואנחנו המושלים בו להטותו לכל אשר נרצה..." (25 שנה להסתדרות המורים, 17.4.1929, A58\73)
צירי 'הכנסייה הארצישראלית' בזיכרון יעקב, 1903. צילום: ארבין שטיינר (NHL\336451)
מיוחס ראה בתפקידם של המורים בארץ ישראל חשיבות עצומה. בנאומו הדגיש, כי בנוסף לתפקיד המורים בהעברת ידע, עליהם ליצור את הרוח הלאומית של האומה על ידי הנחלת הערכים הציוניים והחייאת הלשון העברית: "המורה העברי בא"י לא עבד עד כה, וטרם יכול לעבוד רק בתור מורה במובן הצר של המילה, היינו מורה את הלכות הקריאה והכתיבה ואת דיני תורת היהדות והמדעים השונים, אלא הוא היה גם מורה, וגם יוצר וסַמְלָן. הוא יצר באותו כוח היצירה המיוחד לו, בתנופה כה קצרה של כ"ה שנים, ערכים גדולים ונצחיים – יש מאין ממש – ערכים המפליאים את כל רואיהם ביחס להחייאת הלשון העברית והרגש הלאומי, שנים אלה, הנחשבים מעתה למעין מים חיים טהורים המפכים בכוח ומרעננים אומה כה מתוקה וכה חדשה כאומתנו, וארץ כה חדישה וכה עתיקה כארצנו" (25 שנה להסתדרות המורים, 17.4.1929 A58\73). לדעתו, יש למורים תפקיד משמעותי גם בהחייאת הלשון העברית, מכיוון שהם מלמדים את תלמידיהם עברית, ובאמצעותם לומדים את השפה גם שאר בני המשפחה. הוא תיאר בצורה משעשעת בנאום אחר בכנס של 'אגודת המורים העברים', איך ילד קטן 'מלמד' את הוריו עברית תוך כדי חיקוי של מורתו: "הילד נהפך למורה שלא במתכוון לא מצד עצמו ולא מצד אבותיו, והמורה הזה מה חרוץ הוא. הוא אינו נותן רשות לעשות כל משגה, אינו סובל כל אי סדרים, הוא גוער בתלמידיו הגדולים אם חלילה וחס חטאו אף במעט ולתנאי המשמעת באותה הרצינות החביבה עצמה שגוערות בו מורותיו." (הרצאה על מצב החינוך בירושלים באסיפה השנתית של 'אגודת המורים העברים' תרס"ג, 1903 A58\1).
כתב יד של הרצאה שנתן מיוחס על מצב החינוך בירושלים באסיפה של 'אגודת המורים העברים' תרס"ג, 1903 A58\1
תקופה ארוכה הרגיש מיוחס שמצב מוסדות החינוך בירושלים אינו מספק. בנאום שנשא לאחר הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית ב-1918 הוא הצר על המחסור בבתי ספר טובים בעיר עקב הקשיים, שהערימו אנשי היישוב הישן על הקמת בתי ספר חדשים. אנשי היישוב הישן הטילו חרם על מייסדי מוסדות הלימוד החדשים – גם אם הם היו שומרי מצוות אדוקים. מסיבה זו הנחת אבן הפינה להקמתה של אוניברסיטה מקצועית ומתקדמת בירושלים עוררה תקוות גדולות: "מים חיים, מימי מעין, הביא לנו המשטר החדש בכדי לרוות בהם את צימאון גופנו. ומים חיים – ואין מים אלא תורה – הבאתם לנו אתם פרופ' ויצמן חביבנו, וכל כת דילך, בכדי לרוות על ידם את צימאון רוחנו, ורוח בנינו". (A58\5)
איך היה מיוחס כמורה וכמנהל? איש נעים הליכות ומסור לתלמידיו. תלמידיו שמרו אתו על קשר זמן רב לאחר שסיימו את בית הספר, ופנו אליו בבקשות שונות. יצחק ניסים משיח, תלמיד לשעבר של מיוחס, פנה אליו בבקשת עזרה למציאת עבודה חדשה. משיח תיאר במכתב את העזרה ואת הדאגה של מיוחס לרווחתו בעת היותו תלמיד. מיוחס ככל הנראה לא שכח את עוניו הרב כילד, ודאג באופן מיוחד לתלמידים העניים בבית ספרו. הוא חילק להם בגדים וארוחות צהריים מדי יום. הוא השקיע מאוד בתלמידיו ועודד אותם ללמוד הוראה לאחר סיום בית הספר.
מכתב מיצחק ניסים משיח ובו הוא מבקש עזרה מיוסף מיוחס, 1936 (A58\63)
חגיגות ה-70 להולדתו של מיוחס בשנת 1938 היו הזדמנות טובה לחברים, למורים ולתלמידים להודות למנהל המיתולוגי, שהשקיע רבות מזמנו וממרצו לתחום החינוך. רבים שלחו לו איחולי בריאות ואריכות ימים, ונערכו לכבודו חגיגות מיוחדות בבית הספר שניהל ובבניין הסוכנות היהודית, בנוכחות צוותי מורים ונציגי ארגונים שונים של היישוב. ברכתו היפה של ד. רוזנברג, שעבד עם מיוחס בבית הספר לבנים ברח' ישעיהו, מסכמת זאת היטב: "יהי רצון שתתקיימנה בו כל הברכות הנהורות אליו היום ממוקיריו וממעריציו הרבים, מאלפי תלמידיו שהעמיד בארץ ישראל המחודשת ותחזינה עיניו ועינינו בתחיית ישראל ותרבותו בארצנו". מיוחס נפטר בירושלים בשנת 1942.
ברכה של ד.רוזנברג ליום הולדתו של מיוחס, 1938 (A58\124)
ברכה והזמנה למנהל יוסף מיוחס לחגיגות ה-70 להולדתו מכיתה ה' בבית הספר לבנים (A58\124)