מלחמת העולם הראשונה הביאה לטלטלה במערכת הגיאופוליטית, וחייבה את השחקנים במרחב המדיני לקבוע מיהו אויב ומיהו בעל ברית. לפני ראשי הציונות עמדו שתי אפשרויות – חבירה למעצמות ההסכמה, שנראו ככוח העולה במזרח התיכון, או שמירת אמונים ל"אדם החולה על גדות הבוספורוס", האימפריה העות'מאנית שהייתה עדיין הריבון בארץ ישראל. בימיה הראשונים של המלחמה הייתה הנהגת הציונות חלוקה בשאלה זו.
רובם המכריע של העולים בגלי העלייה המוקדמים לארץ ישראל החזיקו בנתינויות זרות מתוקף הסכמי הקפיטולציות. כחודשיים לאחר פרוץ המלחמה החליט השלטון העות'מאני לבטל את הקפיטולציות, ולהעמיד בפני הנתינים הזרים, שהגיעו ממדינות ההסכמה ,שתי ברֵרות – קבלת אזרחות עות'מנית או עזיבה מרצון. דרישה זו של העות'מאנים חידדה את השאלה הקיומית, שעמדה בפני היישוב באותה עת. זאב ז'בוטינסקי וחיים וייצמן עמדו בראש המחנה שהאמין, כי הגיעה העת לחבור לשחקן החזק בזירה – בריטניה, מכיוון שהאמינו כי זו תכבוש את הארץ במהלך המלחמה. ז'בוטינסקי האמין בתמיכה אקטיבית – הקמת גדודים עבריים, שיפעלו במסגרת הצבא הבריטי. מנגד, עמד המחנה שהציג גישה הפוכה – קבלת מעמד של אזרחים עות'מנים והתגייסות לצבא התורכי. צעדים אלה יוכיחו את נאמנותם לאימפריה העות'מאנית, ובכך תושג תמיכתה ותמיכת בעלת בריתה גרמניה בפרויקט הציוני. דובריו העיקריים של מחנה זה היו דוד בן גוריון, יצחק בן צבי, אליעזר בן יהודה ומנחם שינקין. בחודשים הראשונים של המלחמה האמינה רובה של ההנהגה הציונית בארץ, כי זהו אפיק הפעולה המעשי ביותר. במסגרת המאמץ לזכות באהדת השלטון העות'מאני הוקמו עם פרוץ המלחמה "ועדות התעת'מנות" ביישובים היהודים, שסייעו ליהודים בעלי נתינויות זרות להשלים את תהליך ההתאזרחות.
אולם נסיבות המלחמה והפוליטיקה התורכית המשתנה הִקשו על ניסיונות הציונים להתקרב לעות'מאנים. ב- 1908 התרחשה בתורכיה מהפכת "התורכים הצעירים", ובמסגרתה הורידו זרמים לאומיים - מודרניים את הסולטאן העות'מאני האחרון מכיסאו. ב- 1913 השתלט על התנועה זרם לאומני קיצוני יותר, שדגל בביסוס תקיף של הלאומיות התורכית. משלב זה אופיין השלטון העות'מאני בחשדנות ובתוקפנות כלפי תנועות לאומיות אחרות בשטחי האימפריה, שאותן ראה כאיום ישיר על שלמותה. במסגרת מגמה זו החל השלטון התורכי בארץ ישראל לגלות עוינות לתנועה הציונית, שהגיעה לשיאה בגירוש המוני של מתיישבים יהודים למצרים ב- 1915 וב- 1917. עם תחילת המִפנה של מדיניות העות'מאנים כלפי הציונים בא"י החליט ג'מל פאשה, מושל המחוז, למוטט את שדֵרת ההנהגה של היישוב הציוני על ידי גירוש אישים בולטים מקִרבה. במרץ 1915 זומנו אישים ציוניים בולטים לחקירה במשרדי המושל, בחשד לחתירה תחת השלטון העות'מאני והסתה למרד. ביניהם היו דוד בן גוריון, יצחק בן צבי, בצלאל יפה, מנחם שינקין, ד"ר בן ציון מוסינזון, ומרדכי בן- הלל הכהן. בעקבות ממצאי החקירה, הוחלט על גירוש כמה מהם, ביניהם בן גוריון, בן צבי, ויהושע חנקין.
המסמכים המובאים לפניכם מציינים את חתימתה של אותה פרשה. המסמך הראשון הוא מכתב שנכתב על ידי בן גוריון ובן צבי למושל לשם ערעור על ההחלטה. במכתב הם שוטחים את השקפתם לגבי הציונות וההתעתמנות, כשתי אידיאולוגיות שאינן סותרות, אלא אף משלימות זו את זו. במסמך שאחריו מובאים פסקי הדין של המגורשים. במסמך האחרון מתוארת הפגישה האחרונה בין ג'מל פאשה לבין בן צבי, שהלך למשרדיו של הראשון כשהלה מאן להשיב למכתב הערעור שהגיש. בסיום הפגישה מטיח ג'מל פאשה בבן- צבי: "כל זמן שתישארו בדעותיכם (הציוניות), לא תשובו הנה. אנו נותנים לכם את ארם נהריים, את אנטוליה, ואתם רוצים דווקא הנה: לא תצליחו".