ספרו של הלל כהן "תרפ"ט: שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי" עוקב אחר נסיבות אירועי הדמים ששטפו את הארץ ב- 1929 ומציע זווית ראייה חדשה על ראשית הסכסוך.
מי זוכר את שמחה חינקיס?
ב- 8 ביוני, 1935, ערכה הפועל תל אביב משחק ראווה לכבוד האסיר המשוחרר שימחה חינקיס, שנכלא על ידי הבריטים בעקבות פרעות תרפ"ט ושוחרר לאחר שש שנות מאסר. המושבים היו מלאים עד אפס מקום, התזמורת ניגנה בעליצות, וקהל הצופים צפה בהתרגשות בעוד חינקיס, שוטר במשטרת המנדט שנכלא בעקבות מעורבותו בתקרית ירי במסגרת הפרעות ביפו, בעט את בעיטת הפתיחה. הקהל שאג בהתרגשות - זה היה אירוע הסיום של קרנבל בן מספר ימים שסבב סביב האסיר המשוחרר, וכלל קבלת פנים חגיגית בירושלים ובתל אביב, פגישה עם הרב קוק, מסיבה בבית הקולנוע מוגרבי, והצעת עבודה מעיריית תל אביב. היישוב הוקיר טובה לחינקיס. במהלך משפטו, בו נגזר עליו גזר דין מוות, שהומתק במאסר ממושך שהגיע לסיום מוקדם עם מתן חנינה, הובנה מעמדו כגיבור לאומי. הוא הפך לסמל חי לקושי הכפול שהיישוב נאלץ לעמוד מולו: הרצחנות הערבית, והתנכלות הבריטים לתושביו. אך מי באמת היה חינקיס, ומדוע נכלא?
פצועים בפרעות תרפ"ט, ארכיון בית החולים הדסה (PHG\1410634)
חינקיס נשכח עם השנים אולם פרופסור הלל כהן, חוקר בחוג ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים, פגש בו שוב באחד מכרכי אנציקלופדיה גיאוגרפית שחיבר ההיסטוריון יליד יפו, מוצטפא מוראד אל-דבאע'. בפרק על מאורעות תרפ"ט ביפו, אל-דבאע' מספר על רצח של משפחה ערבית – משפחתו של שיח' עבד אל-ע'אני עוון, האימאם של מסגד שכונת אבו-כביר, על ידי שוטר יהודי. הלל הופתע. "בתחילה", הוא אומר, "היו לי ספקות". הוא החל בבדיקת הנושא. מסמך נוסף שמצא בארכיון ההגנה אישש את גירסתו של אל-דבאע' – השוטר חינקיס הוא שירה במשפחת עוון – שלושה גברים ושני נשים. ילד בן חמש ותינוק בן חודשיים גם הם נפצעו במתקפה אך שרדו. ילד נוסף בן תשע יצא ללא פגע משום שהתחבא מתחת לגופת אימו. "הגילוי על הרצח הכניס אותי לצורת הכתיבה של הספר", אומר כהן. "הבנתי, כי אני אומנם הופתעתי מהסיפור, אך אם אספר אותו לפלסטינים הם לא יופתעו. הנחתי כי ישנם עוד דברים על תרפ"ט שאנחנו לא יודעים, והחלטתי לחפש אותם".
סיפרו של כהן הוא חיה לא מצויה בנוף ההיסטוריוגרפיה הישראלית. הוא מבקש לקחת מיתוס מייסד של היישוב, לימים החברה הישראלית, ולבחון אותו מחדש, מנקודת מבט כפולה: היהודית-ציונית, והפלסטינית. "מה שאני מנסה הוא לרחף מעל האמיתות הלאומיות גם שלי, כיהודי ישראלי, וגם של הפלסטינים. במובן מסוים, הספר עוסק בהיסטוריה של רגשות – כיצד חוו הערבים את המאורעות, וכיצד חוו אותה הציונים? השאלה שלי היא איך אנשים, כפרטים, חוו את מהלך האירועים ההיסטורי. מלכתחילה היה לי חשוב שהספר לא יהיה מיועד רק לקוראים אקדמאים אלא לכל מי שיודע לקרוא ומוכן להיחשף לחשיבה היסטורית מורכבת". כהן השתמש במגוון רחב של מקורות בערבית ובעברית. בארכיון הציוני, הוא הסתייע בעיקר בתיקי הוועדה המשפטית המרכזית שקמה בעקבות המאורעות. התוצאה היא ספר מורכב, מרובה אנקדוטות ועדויות של אנשים שחוו את פרעות תרפ"ט משני צדדי הסכסוך, שמנגיש לקורא הישראלי, בשפה פשוטה וקולחת, נקודת מבט רבת רבדים ורחבה יותר על המאורעות מזו שמוצעת לו בדרך כלל.
מכתב עדכון להנהלה הציונית בנוגע למצב החקירה של השוטר שמחה חינקיס באשמת רצח בני משפחת עוון (L59\68)
אלוהים והשטן עובדים זה לצד זה
כהן, חשוב לומר, לא מנסה ליצור רוויזיה לנראטיב ההיסטורי הישראלי המקובל, על פיו 133 יהודים נרצחו על ידי המון ערבי זועם, על פי רוב כאשר הם יושבים בביתם. רובם המכריע של ההרוגים הערבים, הוא מדגיש, נהרגו בזמן שלקחו חלק במתקפות. אך הוא מציג פינה לא מוכרת של היריעה ההיסטורית, שאולי תפתיע רבים: לינצ'ים בוצעו גם על ידי יהודים כנגד ערבים, וחינקיס לא היה היחיד. כך, לדוגמה, עולה מסקירתו את יומם הראשון של הפרעות שפרצו ביום שישי ה-23 לאוגוסט, בירושלים. באחת וחצי באותו יום, לאחר תפילת יום השישי, יצאו הפורעים הערבים ממסגד אל-אקצא לכיוונים שונים, והחלו בפרעות דמים. על פי הנראטיב הציוני המקובל, היה זה המופתי אל-חוסייני שהתסיס אותם. הלל לא מטיל ספק באופן ישיר בגרסה זו, אך הוא מספק "פתח" לפרשנות אחרת: בטווח זמן של כארבעים וחמש הדקות שקדמו ליציאת הפורעים מאל-אקצא, בשני מקרים שונים, הותקפו במאה שערים שלושה גברים ערבים על ידי יהודים, שניים מהם היו סבלי ירקות שעברו יחד בשכונה בדרכם לשכונת הבוכרים. אחד, ח'ליל בורהאן אל-דהודי, נרצח. חברו, ח'מיס סאלם א-סייד, שרד ומצא מחסה מתוקפיו בבית משפחה יהודית בשכונה. המותקף השלישי, חנא כרכר, הותקף ככל הנראה בזמן שהגיע לשכונה לצרכי עסקיו. האם אלו היו, למעשה, ההרוגים הראשונים של פרעות תרפ"ט? האם דבר רציחות אלו הגיע אל אזני הפורעים והיה חלק מן המניעים לטבח שהחל ביהודי העיר לאחר מכן? כהן משאיר את התשובה לשאלה בידי הקורא. הרוחות המתלהטות הפילו חללים משני הצדדים באותה שעה בירושלים, וכל תשובה לכאן או לכאן, הוא טוען, משרתת פרופגנדה יותר מאשר את האמת היסטורית.
שאלת המצילים זוכה להתייחסות נרחבת בספר. בכל מקום בו אירעו מקרי טבח כגון אלו שהתרחשו בתרפ"ט, כותב הִלל בספר, היו גם מקרי הצלה. בתרפ"ט, כותב כהן, אלו היו רבים, שכן אלוהים והשטן עובדים בשני הצדדים. כך, לדוגמה, הוא מספר על אבו שאקר עמרו, שגר בזמן טבח חברון סמוך לבית רומנו. אבו שאקר הגיע אל בית שכניו היהודים משפחת סלונים בשיאן של הפרעות, נשכב על מדרגות ביתם וחסם בגופו את הכניסה לפורעים הערבים שביקשו להיכנס ולהרוג את יושביו. האיש בן ה-75 סירב לזוז גם לאחר שאחד הפורעים שיסע את רגלו בסכין והוא החל לדמם. באופן מעניין, העיתונות הערבית בת התקופה, שהציגה את פרעות תרפ"ט כהתקוממות לאומית, דווקא לא התייחסה למצילים הערבים כבוגדים, אלא התגאתה בהם. "היחס של העיתונות הפלסטינית אל מקרי ההצלה מצביע על סתירות שכל חברה לאומית מתמודדת איתן", כהן אומר. "אנחנו מכירים את זה גם בחברה שלנו: כולנו אוהבים להתגאות כאשר חייל נותן מים לילד פלסטיני פצוע, אך בכל סכסוך קיים גם הצד האחר".
עדותו של ח'מיס סאלם א-סייד בנוגע לרצח ח'ליל בורהאן אל-דהודי על ידי יהודים כשהיו בדרכם לשכונת הבוכרים (L59\115)
שנת אפס על שום מה?
אולם מעבר להארת צדדים מוכרים פחות בפרעות, בוחן כהן כמה השפעות מהותיות שהיו לסכסוך. תרפ"ט, על פי ראיית כהן, היא שנת אפס בסכסוך מכמה מובנים. מעל הכל, במובן התודעתי. "תרפ"ט התקבע אצל היהודים כסמל לרצחנות הערבית", הוא אומר. תימה מובילה לכל אורך מחקרו היא כי ראיית העולם של לוחמי תש"ח עוצבה על ידי הטראומה שנגרמה להם בפרעות. אחת מן העדויות המצמררות ביותר בספר מהווה דוגמה מאלפת לכך: עדותו של שמואל צפניה-שווילי ששרד את הטבח בשכונת הגורג'ים כתינוק, לאחר שנותר לילה שלם בחדר המתים בידי אימו המתה, לאחר שחשבוהו מפני הגופות למת. צפניה, שהצטרף ללח"י ולחם בתש"ח בשער שכם, מסביר את ראיית עולמו לגבי הסכסוך, שישים שנה לאחר המאורעות: "ישנם רוצחים ששמם ערבים, והם לעולם לא יאהבו יהודים, ולעולם לא יהיה עמם שלום". ישראל טל, אבי טנק המרכבה שמשפחתו הותקפה בצפת והוא בן חמש, מתאר כיצד חש כי כל ערבי שירה בו במלחמת השחרור היה נקמה על הרג יהודי צפת. מספרו של כהן עולה כי מאורעות תרפ"ט היוו את הטראומה הקולקטיבית הראשונה שחוותה קהילת היישוב, טראומה שעיצבה את התשתית הסימבולית שלה: הערבי התוקפן, מצד אחד, ומצד שני, היהודי המותקף שאין לו על מי להסתמך אלא על עצמו. להתפתחות תודעתית זו היו שתי השלכות השלובות זו בזו באופן הדוק. מבחינה פוליטית, המאורעות הביאו לקיצן כל דיון מעשי על השתלבות במרחב הערבי. "בתרפ"ט", אומר כהן, "אותם גורמים ביישוב שחלמו על השתלבות במרחב הערבי הבינו כי חלום זה לא יתגשם". מן הצד המעשי, המאורעות הביאו ליצירת "אתוס הביטחון" של היישוב. מאז ועד ימינו, יישא היישוב, וישראל אחריו, בנטל המוכנות התמידית למלחמה, על כל השלכותיו הפוליטיות והרוחניות.
אך כהן מזהה גם השפעה נוספת של הפרעות. בשיח הציוני הממסדי, ישנה נטייה לדבר על האופן בו הציונות "יצרה" את הלאומיות הפלסטינית. כהן מדבר על השפעה יוצרת בכיוון ההפוך: מרבית ההרוגים היהודיים, הוא מזכיר, היו מקרב האוכלוסיות היהודיות השורשיות, שחיו בקרב הערבים במשך שנים, ולא זיהו את עצמן במובהק עם התנועה הציונית. כיוון שכך לא התארגנו במסגרת "ההגנה" והיו פגיעות יותר. "למרות שבשיח היישובי הם נתפסו לעיתים כלא-ציונים", אומר כהן, "הערבים קראו את המפה באופן שונה, אולי טוב יותר". הם הבינו כי מרגע שהציונות נכנסה למשוואה, מערך הזהויות השתנה והוקם מתרס בין היהודים והערבים בני המקום. "בתרפ"ט הערבים אמרו - בסכינים ובגרזנים - ליהודים המקומיים: אתם צריכים לבחור. או שאתם איתנו, או שאתם נגדנו. אם אתם תומכים בהצהרת בלפור ובמעשה הציוני - אתם מציבים את עצמכם במחנה האויב. מבחינה זו, קבוצה זו חוותה את המאורעות כטראומה הגדולה ביותר. זה הוביל לסופה את גישתם הראשונית של היהודים הספרדים, שהיו משולבים בחברה הערבית והתנגדו לפגיעה בזכויותיה. עם תחילת העליה הציונית, המאורעות, במובן מסוים, הביאו לקיצה את זהות ה"יהודי הערבי" ביישוב, שכן אחריהן הבינו יהודי המקום שבשביל לשרוד, עליהם להתנתק מהפן הערבי בזהות שלהם ולהשתלב ביישוב החדש". במובן הזה, אומר כהן, היו המאורעות כור היתוך ששינה את פני היישוב המפולג ויצר את בסיס החברה שמוכרת לנו היום, שמאוחדת על ידי ערכים וסמלים - וגם פחדים.
תרפ"ט: שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי | הִלל כהן | הוצאת כתר