יוסף טרומפלדור (1880-1920) מוכר לנו כאיש צבא וכסמל לגבורה לאומית, אך היו לו פנים רבות: חייל מעוטר בצבא הרוסי וממגיני תל חי, אך גם טולסטויאני אדוק, שהאמין בעקרונות האנטי מיליטריזם, וצמחוני ממניעים אידיאולוגים. כאיש, שהיה בצמיחה מתמדת ומעולם לא הפסיק ללמוד ולהשתנות, היו לו גם תחומי עניין מגוונים – וספרות הייתה אחת מהם. פרט ליומניו ולמכתביו, שתורגמו מרוסית, הוא כתב מעת לעת גם סיפורים קצרים, שכתבי היד שלהם נשמרו בארכיונו האישי. הסיפור שלפניכם, דיאלוג פנימי ארס פואטי ואירוני, הוא אחד מהם. הוא מאפשר הצצה לנפשה של אחת הדמויות האניגמטיות ביותר בפנתיאון אבות הציונות, שממשיכה לרתק חוקרים עד היום.
הסופר
ססטְיָה קוּנָבין היה בן תשע עשרה. זה עתה סיים את הגימנסיה והתקבל לאוניברסיטה. מיד התמזל מזלו למצוא את עצמו בחבורה די חמה ומגובשת, שחיה חיים שמחים ומלאי תוכן. בין היתר, ארגנה החבורה בזמן האחרון ערבים ספרותיים בבתי חבריה, שבהם הוקראו יצירות פרי עטם של המשתתפים. פטיה ישב כעת לפני מחברת פתוחה, החזיק בידו ציפורן והרהר בסיפור שיכתוב. לא, אני מוכרח לכתוב סיפור, דן הוא בינו לבין עצמו, אחרת שד יודע מה יהיה.
לנגד עיניו הופיעה נטאשה, כמו בחיים – חביבה, טובה.
אך הרי צריך לכתוב סיפור, אחרת היא לא תשים לב אלי. פטיה נזכר עד כמה ריתקה את נטאשה ההאזנה להקראה בערבים. הוא מתח ביקורת נזעמת על היצירות, כינה אותן כתיבה של מתלמדים, אמר שזאת אינה ספרות, אבל בה בעת חש שהביקורת שלו אינה משכנעת אותה, והרי למענה השמיע את הדברים. הוא הבחין שבייחוד מצאו חן בעיניה הסיפורים של ואנְיָה טָטארוֹב. איזה עניין היא מוצאת בהם? אמנם הם כתובים בלשון נאה וחלקה, וגם מוצגים בהם החיים כהווייתם, אך הרי אין די בכך; עמקוּת החלום אין בהם. צריך...
ובכן, אני אכתוב ואז הם יראו איך צריך לכתוב. ופטיה התחיל להרהר שוב בסיפור.
טוב, בסדר, אבל על מה אכתוב? על מה? צריך לקחת נושא כמה שיותר רחב; אפשר לכתוב על הוויית היום-יום. זה לא קשה, בייחוד אם אתה מכיר היטב את החיים.
היה נדמה לפטיה שהוא מכיר את החיים היטב, והוא כבר היה מוכן להתמקד בנושא כלשהו מהוויית היום-יום, אבל אחר כך חזר בו. לא, נקודת המבט צריכה להיות יותר רחבה. יצירה שעוסקת בהוויית היום-יום, כתובה טוב ככל שתהיה, יבינו רק אלה המכירים את הוויית החיים שלנו, כלומר בני זמננו, וגם זאת לא כולם, אלא אלה החיים באותה מדינה. לא, צריך לכתוב יצירה סימבולית. יצירה כזאת יבינו כולם ובכל עת. אכתוב ואקריא בחוג.
מעניין מה הם יגידו. בוודאי תכף אחרי ההקראה ישתרר שקט. אחר כך הם ישתוממו. לא יאמינו שאני כתבתי את זה. זאת חזירות. איך אוכל לשכנע אותם שלא העתקתי מאף אחד? אם כי, לא אנסה לשכנע; שלא יאמינו. אפרסם את הסיפור בכתב עת עבה ומכובד כלשהו. כשיקראו, יאמינו. ובכל זאת, על מה אכתוב?
תרגמה מרוסית: דינה מרקון
