לפני כחודש נפתחה במוזיאון ארץ ישראל התערוכה "בשירות הנציב העליון", המציגה את אוסף התצלומים של הצלם צבי אורון (אורושקס), השמור בשלמותו בארכיון הציוני. האוסף, הכולל כ- 17,000 תמונות ומעל 54,000 תשלילים, מהווה תיעוד יוצא דופן של ארץ ישראל המנדטורית.
צבי אורון נולד ב- 1888 בפולין. ב- 1913 היגר לארצות הברית, שם החל להתפרנס כצלם, ולהיות פעיל בתנועה הטריטוריאליסטית – הסוציאליסטית, ששאפה לכינון מדינה יהודית, גם אם לא בהכרח בישראל. במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא הצטרף לגדוד האמריקאי של "הלגיון העברי", ובמסגרתו הגיע לארץ ב- 1919 והשתקע בה. באותה שנה פתח סטודיו לצילום בתל אביב. בכך נפתחה קריירה רבת שנים של אחד הצלמים החשובים של ארץ ישראל בתקופה שקדמה להקמת המדינה.
אורון סיפק שירותי צילום לקרן קימת בישראל למשך תקופה קצרה, וכן שימש כצלם פרטי, אולם החלק הארי של עבודתו מורכב מן התצלומים, שצילם עבור המנדט הבריטי. ב- 1929 הוא קיבל מינוי רשמי מהנציב העליון גו'ן צ'נסלור לספק שירותי צילום עבור המוסדות הבריטיים בארץ. תפקיד זה העניק לו גישה חסרת תקדים למתקנים צבאיים, יכולת תנועה בזמן עוצר וגישה בלתי אמצעית לאנשי המינהל הבריטי. גורמים שונים ביישוב היהודי ראו את עבודתו למען הבריטים כמעין בגידה ומוסדות שונים אף נמנעו מלעבוד עמו. אולם מיכל בן טובים, אוצרת התערוכה, טוענת כי עובדה זו הופכת אותו לאחד המתעדים החשובים של התקופה: "ישנם הרבה צלמים חשובים שפעלו בתקופה זו", היא אומרת, "אולם רובם היו צלמים מגויסים. אורון, מעצם הווייתו כצלם ציוני שעבד בשירות הבריטים, לא היה מחויב לאף צד. בכך הוא היה יכול להתעלות מעל למחלוקות האידיאולוגיות ולשמור על ריחוק אובייקטיבי. חוסר המגמתיות שאפיין את העבודה שלו, והפריזמה הרחבה, הופכים את הארכיון שלו למעניין מאוד".
איך מצלמים פיל לבן
אורון צילם גם את האוכלוסייה הפלסטינית בארץ. "הקשר העיקרי עם האוכלוסייה הערבית נוצר דרך הבריטים", אומרת בן טובים. "אולם אורון היה אדם בעל תפיסה פלורליסטית, והצליח ליצור קשרים ממשיים עם אנשים מחוץ לקהילה שלו, בעיקר עם ערבים בני השכבה העירונית, שמבחינה סוציולוגית היה להם הרבה במשותף עמו". ביטוי לכך ניתן לראות בעובדה שאורון הוזמן ב- 1946 על ידי הוועד הערבי העליון, הגוף שעמד בראש התנועה הלאומית הפלסטינית עד 1948, לתעד כינוס רשמי בו הוחלט להטיל חרם כלכלי על היישוב היהודי.
בכתביו, תיאר עצמו אורון כ"מתעד של ההיסטוריה בהתהוותה". במבט לאחור, השאלה באיזו מידה הצליח לשמור על מבט נטול פניות לחלוטין היא שאלה פתוחה, שסביר כי התשובה עליה היא בעיני המתבונן ותפיסת העולם שלו. "אורון ראה את עצמו, מעל לכל, כעיתונאי", כך אומרת בן טובים. "הוא לא היה צלם ביקורתי, אלא ראה עצמו כצופה במתרחש. היום, אנחנו רואים את הצלם כמעורב. בכל דיווח יש גם פרשנות, אולם בשנות ה- 30 התפיסה הזו לא הייתה קיימת. עיתונאים נתנו שירות, לא הביעו את דעתם. כשאני, כיום, מסתכלת על צילומים מסוימים של האוכלוסייה הערבית בארץ, אני רואה לפעמים השפלה. אבל זו הפרשנות שלי בדיעבד, כפועל יוצא של הנרטיבים שאנחנו מכירים לאחר שמדינת ישראל כבר קמה. אני לא חושבת שזו הייתה כוונת הצלם. עצם פעולת הצילום היא אקט של ביקורת."
קץ האוטופיה
שני שיקולים הנחו את תהליך האוצרות –הנרטיביסטי והאסתטי. "הסיפור שמספרת התערוכה", בן טובים אומרת, "הוא הסיפור של שנות ה- 30. זו תקופה מאוד מעניינת, כי היא מהווה זירה לכמה תהפוכות. מן הצד הבריטי, העשור מתחיל באוטופיה. ארתור ווקופ, הנציב הבריטי העליון שמגיע לא"י ב – 1932, היה איש נהנתן, שוחר תרבות ותיאטרון, והוא נהג לערוך חגיגות וקבלות פנים רבות משתתפים, אירועי ספורט, ועוד. גם מן הבחינה היהודית העשור החל בסימן עלייה. זו תקופה של עלייה בורגנית, והרבה כסף זרם פנימה. ההרגשה הייתה שלמרות שכל העולם נתון במשבר כלכלי, כאן הכל פורח. מן הצד השני, שנות ה- 30 הן גם שנות ההתעוררות הפלסטינית הלאומית, שבאו לידי ביטוי במרד של 1939-1936, אשר משנה לחלוטין את פני שלטון המנדט."
"מבחינה אסתטית", היא אומרת, "חיפשתי את צילומי החטף, אלה שמעבירים תחושה של אותנטיות, שמגלים טפח מן המציאות שמסתתרת מאחורי התצלומים הרשמיים. בדרך כלל, הסיפור שמסופר בתצלומים אלה הוא הרבה יותר מעניין."
התערוכה "בשירות הנציב העליון" מוצגת במוזיאון ישראל, ברח' חיים לבנון 2, תל אביב, עד ה- 30.8.13.