לאחרונה צוינו 50 שנה למלחמת ששת הימים, שבעקבותיה הועברו שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה לריבונות ישראלית. העיתונאי גדעון ויגרט (2001-1919), הקדיש את חייו להיכרות עם החברה הערבית, וכיתת רגליו בשטחי הגדה והרצועה כדי להביא לקורא הישראלי את סיפורם של הפלסטינים גם מעבר לקו הירוק.
גדעון ויגרט היה סופר ועיתונאי בעיתון ה"פלסטיין פוסט" שהצליח בטבעיות לדלג על המכשולים שניצבו בפני רבים מן המהגרים הציונים מאירופה, ועדיין מהווים מכשול בפני רבים בישראל כיום: השתלבות בחברה הערבית ויצירת דו קיום אמיתי עִמה. אסופת צילומי העיתונות שלו, השמורה בארכיון הציוני, שופכת אור על דמותו של מי שהאמין כי הכרה הדדית תקדם פיוס בין העמים.
ויגרט, שעלה לארץ ישראל מגרמניה ב- 1933 עם הוריו, למד בבית הספר החקלאי בבן שמן. למרות היותו בן תרבות אירופה הוא נמשך אל הכפרים הערביים, שהקיפו את בן שמן והיוו את "האחר האולטימטיבי" עבורו, השונה כל כך מן העולם ממנו בא. המפגש עם שומר השדות של בן שמן, פסח בר אדון, יהודי "מסוערב" שחי עם שבטי הבדווים בבית שאן ובגולן ואף כתב ספר עליהם, נטע בו את הסקרנות וגם את תחושת הביטחון להסתובב בכפרים ערבים ללא חשש. ויגרט וחבריו לספסל הלימודים בילו את סופי השבוע בטיולים בכפרים, התארחו אצל המוכתארים ורכשו ידע בסיס בשפה הערבית. באופן זה נחשף לאורחות החיים של החברה הערבית. ההשתלבות בישוב היהודי בארץ בד בבד עם המרחב ערבי יאפיינו את חייו גם בהמשך.
לאחר סיום הלימודים בבן שמן החל ויגרט להתמחות בגידול בקר בחדרה, ובמקביל העמיק את לימודי הערבית – הפעם עם עובדי הבקר הסודנים עִמם עבד יום יום. כאשר הצטרף לגרעין "השומר הצעיר" ה' בשרון, ב- 1938, פנה באופן טבעי לכפר פג'ה הסמוך לחפש לו מורה כדי להמשיך את לימודי הערבית. מורה הכפר, נהאד אל- ג'אעוני, הפך לחברו הקרוב בשישים השנה הבאות.
מימין: תינוק עזתי מגיע לטיפול בבית החולים הדסה בירושלים, 1976. צילום: גדעון ויגרט (PHG\1029253) | משמאל: דוד בן גוריון מבקר במזרח ירושלים לאחר מלחמת ששת הימים, יוני 1967. צילום: גדעון ויגרט (PHG\1029262)
לחיות כערבי
ב- 1939 החליט ויגרט לקחת צעד קדימה את לימודי הערבית ואת ההיכרות עם התרבות הערבית ויצא להרפתקה, שמעטים לקחו על עצמם. בעזרת אביו הוא יצר קשר עם משפחת כדלאוי, משפחה ערבית חיפאית, ועבר להתגורר עִמם בביתם בחיפה למשך כשנה. כך יכול היה לחיות בקרב החברה הערבית, ללמוד ערבית על בוריה ולספוג את תרבותה בחיי היומיום. בני המשפחה אימצו אותו כבן, והוא בנה לעצמו סדר יום עמוס ותכנית לימודים שאפתנית: בבוקר – לימודי דקדוק ערבי, אחר הצהריים – ספרות ערבית קלאסית בהדרכתו של כומר מרוניטי ובערבים לקח חלק ב"סהראת" – מפגשים חברתיים שנמשכו אל תוך הלילה, ובהם פגש את מיטב האינטליגנציה הערבית של חיפה- עיתונאים, עורכי דין, משוררים ואחרים והעמיק את לימודי קוראן וחדית' והעמיק את ההיכרות עם מנהגי החברה הערבית. בתום שנה עבר לירושלים ואומץ על ידי משפחת טרזי, משפחה ערבית בעיר.
ב- 1941 החל ויגרט ללמוד במכללת אל- נאהדה, מכללה ערבית לאומית בירושלים, שנוסדה על ידי המחנך ואיש הרוח ח'ליל א- סכאכיני, והיה ליהודי הראשון שלמד במוסד זה. א- סכאכיני, שהתרשם עמוקות מן הצעיר היהודי שנע ללא כל קושי בין המרחב היהודי לערבי, לקח אותו תחת חסותו. בספר הזכרונות שכתב ויגרט, "חיי עם הפלסטינים", הוא מתאר את היחסים המיוחדים שהתפתחו בינו לבין א- סכאכיני, שכללו שיחות אל תוך הלילה על ספרות ערבית. ביתו של א- סכאכיני בשכונת קטמון הערבית היה מקום מפגש לפוליטיקאים, אנשי רוח ואמנים, ושם זכה ויגרט לדריסת רגל בצמרת החברה הערבית בירושלים. את הקריירה שלו כעיתונאי החל ויגרט באותה תקופה בעיתונות הערבית, דבר שהיה יוצא דופן בעיתונות הערבית. עורכיו לא הסתירו, על פי רוב, את עובדת היותו יהודי שכותב על ערבים עבור קהל ערבי, וכמה מהם אף הבליטו זאת. כך, לדוגמה, סדרת מאמריו בעיתון היפואי "אל – צראט אל מוסתקים" ("דרך הישר") נפתחה בהקדמה של העורך, שסיפר על הצעיר היהודי המשמש כגשר בין שני הלאומים.