המזכר הסודי של הרצל

מאה ועשרים שנים ימלאו החודש למסעו ההיסטורי של בנימין זאב הרצל לארץ ישראל בשנת 1898 כדי לפגוש את קיסר גרמניה, וילהלם השני, ולרתום אותו לפעולה להקמת התיישבות יהודית בארץ ישראל. עיון מחודש ביומנו של הרצל ובמזכר סודי, שהוגש לחברי הוועד הפועל של התנועה הציונית, מעלה את השאלה האם הפגישה של המשלחת עם הקיסר הגרמני אכן הסתיימה ללא הישגים ממשיים כפי שנהוג לחשוב?

בראשית אוקטובר 1898 הזמין הקיסר הגרמני את הרצל יחד עם משלחת ציונית לפגישה, שתתקיים במהלך ביקורו של הקיסר בירושלים. בהזמנה הוא התייחס בחיוב לרעיון, שייתן חסות למפעל ההגירה של יהודי אירופה לארץ ישראל. גרמניה הייתה בעלת בריתה העיקרית של האימפריה העות'מנית באותה עת, והרצל קיווה שהקיסר יצליח להשפיע על הסולטן העות'מני להסכים לתוכנית זו. הרצל מיהר להרכיב משלחת מיוחדת, שכללה את דוד וולפסון, האחראי על קופת המסע, מכס בודנהיימר על תקן יועץ משפטי, הרופא משה שנירר והמהנדס יוסף זיידנר. המשלחת יצאה לדרך ב-15 לאוקטובר, עברה דרך קושטא – שם פגשה את הקיסר לשיחת הכנה, והגיעה לחופי יפו ב-26 לאוקטובר. בארץ ישראל פגשה המשלחת את הקיסר הגרמני פעמיים נוספות: בסמוך למקווה ישראל למפגש קצר ולא מתוכנן, ובפגישה רשמית, שהתקיימה במחנה הקיסר בירושלים ב-2 בנובמבר.

הרצל וחברי המשלחת על גדות תעלת סואץ בדרך לארץ ישראל, 1898 (PHG\1004979)

ההכנות של חברי המשלחת בשעות שקדמו לפגישה המיוחלת בירושלים מתוארות ביומנו של הרצל בפרוטרוט, וכך גם הדרך למאהל הקיסר והחביבות שבה קיבל את פניהם. הרצל הקריא מהדף נאום, שנאלץ להעביר לעיון אנשי הקיסר מבעוד מועד ולקבל את אישורם, ובו הציג את התוכנית של התנועה הציונית להבאת יהודים לארץ ישראל. הוא ביקש מהקיסר הגרמני שייתן חסות (פרוטקטורט) להתיישבות היהודית בארץ מבלי שייפגע שלטון הסולטן הטורקי. הרצל כתב ביומן שתגובת הקיסר לנאומו הייתה חיובית, אך ללא התחייבות ממשית. לעומת התיאור המפורט, שמאפיין את יומנו עד אז, את הפגישה הוא תיאר באופן כללי בלבד: "הוא חזר והבטיח לנו שימשיך לגלות עניין, ואולם כיצד מילא את חמש או שש הדקות של תשובתו, זאת אינני זוכר עוד". האם הרצל באמת לא זכר את כל פרטי השיחה החשובה עם הקיסר?

מיד לאחר שנסתיימה הפגישה עם הקיסר הגרמני בירושלים כתב הרצל ביומנו: "קבלת הפנים הקצרה הזאת תישמר בהיסטוריה של היהודים לעולמי עד, ולא מן הנמנע שיהיו לה גם תוצאות היסטוריות". רשמים נוספים מהפגישה, שכתב ביומנו בזמן ההפלגה על אנייה לאלכסנדריה בדרך חזרה, מעידים כי הרצל יצא ממנה בתחושה של הישג פוליטי: "רק עכשיו אני רואה את שליחותנו כשליחות שנסתיימה, וזאת בהצלחה ניכרת. בארץ ישראל בערה הקרקע מתחת לכפות רגלי. אילו היה לה לממשלה הטורקית ולו שמץ של כושר חיזוי פוליטי, הייתה מסכלת הפעם את פועלי. בואי לקושטא זימן לה הזדמנות שלא תחזור עוד. די היה לו גירשה אותי מן הארץ, או שיכלה לחסל אותי בלי אומר ודברים, לו שילחה בי ז'אנדארמים מחופשים לשודדים. אולם חוסר ההבנה שמגלים הבריות כלפי הרעיון שלי, שלעיתים קרובות מזיק לי, לפעמים הוא גם מועיל לי. אין מבינים את התוכנית שלי, על כן ממעטים לפעול למענה – וממעטים להפריע. הממשלה הטורקית אפשרה לי להמשיך במסעי ולסיים אותו, ואם הנחותיי אינן מטעות אותי, הרי היום אני כבר בבחינת גורם פוליטי". לעומת התלהבותו של הרצל, עיתוני התקופה דיווחו על הפגישה בקצרה ובנימה פושרת. ההנחה הרווחת הייתה שהפגישה בין הרצל לקיסר הייתה מאכזבת ולא הובילה להישג משמעותי.

האמנם הפגישה הייתה אכזבה קשה או שמא הצלחה מסחררת? בסוף נובמבר 1898 נשלח אל כל חברי הוועד הפועל הציוני (Action Committee) מזכר סודי ביותר בחתימתם של הרצל ועוזר קוקש (Oser Kokesch, מראשי הוועד הפועל), שדיווח על הנסיעה של המשלחת הציונית לארץ ישראל ועל פגישתה עם הקיסר. זהו מסמך של מספר עמודים בכתב יד, שהועבר מארכיונו של יעקב דה-האז לארכיון הרצל בשל חשיבותו. מספר משפטים בתזכיר שופכים אור על הפער בין הפרסומים הפושרים ביחס לפגישה לבין התרשמותו של הרצל: "הוד מעלתו קיבל את חברי המשלחת באוהל הקיסרי, לריאיון חגיגי, ב-2 בנובמבר. הוא השיב בחיוב, בנאום ארוך, להצהרה שד"ר הרצל קרא בפניו. כל מה שנכתב בעיתונים בנוגע לפגישה משקף את העובדות בצורה שגויה. עם זאת, אנו לא יכולים לשחרר שום הצהרה בנוגע לכך. התחייבנו מראש ובאופן מפורש לא לעשות זאת, ואף ציוני לא היה רוצה שנעשה מעשה חסר תבונה שיחטא לעניין זה. המשימה שלנו לעת הקרובה היא לקדם את ההישג שלנו עד אשר יבשיל לכלל ניצחון". אם כך, עולה מהמזכר שחברי המשלחת הגיעו לסיכומים חיוביים עם הקיסר, אך התחייבו שלא לפרסם אותם. אותן הבנות היו הפוכות למה שפורסם – כלומר, שהקיסר ככל הנראה הגיב בחיוב לרעיון הפרוטקטורט של הרצל.

 

מהמכתב שכתב הרצל לפרידריך הראשון מבאדן, דודו של קיסר גרמניה ומי שתיווך בין השניים באמצע דצמבר 1898, אפשר להסיק פרטים נוספים על הדיונים בפגישה: "נחה דעתי מאוד כששמעתי מהוד מלכותך שנאומי בירושלים לא עורר מורת רוח ושנוכל להביא בחשבון, כמקודם, התעניינות אוהדת... הרי השאלה היא רק איך לכונן את הפרוטקטורט הגרמני בלי קולות וברקים. שכן אני מבין היטב שגרמניה לא יכולה להיכנס ולא תיכנס להסתבכויות שאין לשער את תוצאותיהן בגלל הרעיון שלנו... אסור כמובן שיודלף דבר מן ההסכמים הסודיים שייחתמו אולי בין ממשלת גרמניה לראש התנועה". הרצל היה מודע לאילוצים הפוליטיים, שעלולים להקשות על מימוש תוכנית הפרוטקטורט הגרמני, וייתכן שהם אלה שהובילו לכך שההבנות בינו לבין הקיסר נשמרו בסוד.

כעבור חצי שנה, במרץ 1899, העביר הרצל מכתב לקיסר הגרמני דרך הדוד פרידיריך הראשון, לאחר שלא קיבל ממנו כל פנייה נוספת: "היות שמאז המסע לארץ ישראל לא קיבלתי ידיעה שציפיתי לה בדבר קבלת הפרוטקטורט, נאלצתי לשער שהתעוררו קשיים פוליטיים. נראה שנתגלתה חשדנותו של הסולטאן וקנאתן של מעצמות אחרות. האם משום כך צריך לוותר על ביצוע תוכנית האוצרת בתוכה עתיד גדול? אמנם אני מבין שממשלת הרייך לא תסתכן בהסתבכות בגללנו. אבל האם אי אפשר למצוא קומבינציה שתאפשר להגיע אל התכלית בצנעה ובבטחה?". נראה שגם אם הרצל הצליח לרתום את הקיסר הגרמני לממש את תוכניתו, היוזמה נפלה בסופו של דבר בעקבות מתחים פוליטיים בין קיסר גרמניה לבין הסולטן ובהשפעת מקורביו. אמנם הפגישה תוארה בעיני בני התקופה כאכזבה היסטורית, אך התיעוד הארכיוני חושף שלא כך היה הדבר. במבט לאחור, עצם קיומה של הפגישה נחשב להישג של הרצל ושל התנועה הציונית, בעקבותיה הפך הרצל להיות מדינאי בעל שם עולמי.