ב- 1918 הוקמה מושבת תל חי על אדמות בגליל העליון, שנרכשו על ידי יק"א ב- 1893. על פי הסכם סייקס-פיקו נכלל אזור הגליל העליון במנדט הצרפתי על סוריה. לאחר שנכבש צפונה של הארץ על ידי הבריטים, נותרו מטולה, כפר גלעדי חמארה ותל חי תחת שלטון צרפתי, וכך נותקו נקודות אלה מן היישוב היהודי. השלטון הצרפתי באזור היה רעוע ולא היטיב להתמודד עם הקבוצות הבדואיות, שהתנגדו לנוכחותו במקום. כך נקלעו ארבע הנקודות היהודיות לסכסוך לא להם וללא סיוע מספק מן היישוב.
במסמכים השמורים בארכיון הציוני משתקף המצב הבטחוני ההולך ומתדרדר באזור בחודשים שקדמו לקרב. ב- 12.12 נהרג מכדור תועה אחד מחברי תל חי, שניאור שפוטשניק. אירוע זה התרחש לאחר תקיפות אחדות של היישוב על ידי כוחות בדואים, שניצלו את מצב האנרכיה שנוצר באזור. שבוע לאחר מכן, ב- 19 בדצמבר, כתב חיים מרגליות קלווריסקי אל וועד מושבות הגליל התחתון על המצב באזור ועל המלחמה, שאליה נקלעו המתיישבים היהודים, על אף שלא היו צד בעניין:
"התנועה", הוא כתב, "היא לא נגד היהודים, כי אם נגד הנוצרים ומגיניהם הצרפתים. ממילא, להימצא בקרוב מקום ששם יש ממש רעוואליוציה, ואיזה רעוואליוציה של בדואים פראים, לא נעים בכלל. בכל זאת צריך להִזהר משגיאה. השגיאה היותר קשה בטקטיקה תוכל להביא עלינו שואה. המחוז ששם ההתקוממות תחת ממשלת צרפת. הבדואים המסודרים אומרים שאין כוונתם להתנפל על היהודים ובאמת כך הוא כי לולא זה ברגע אחד היו יכולים לעשות בנו כלה, ואם אינם עושים בנו כלה אות הוא שמדמשק רמזו להם לא להתגרות ביהודים".
נפתולי התסבוכת הפוליטית באזור, אם כן, אליבא דקלווריסקי, שיחקו לטובת היהודים ושמרו עליהם מפגיעה. עם זאת, הוא אמר, שהוא חושש לשלום הנקודות היהודיות בשל אלמנטים פורעי חוק בקרב הבדואים, שמנצלים את חוסר הסדר האזורי. לדעתו, הדבר הטוב ביותר הוא "לשמור על פרופיל נמוך": יש לשלוח אל הנקודות חמש עשרה או עשרים איש, אך לא יותר, על מנת לא לשדר לבדואים באזור כאילו מתכוננים למלחמה. לעת עתה, הרגיע את אנשי ועד מושבות הגליל העליון, עזרתם לא נחוצה באצבע הגליל.
חיים מרגליות קלווריסקי לוועד מושבות הגליל העליון, 19.12.1919 . "יש להזהר משגיאה". (J15\6493)
יומיים לאחר מכן, קיבל קלווריסקי מסר מרגיע מכאמל חוסיין אל יוסף, המנהיג הבדואי הבולט באזור, שהיה מראשי המתנגדים לשלטון הצרפתי באזור. כך הוא כותב:
"חוואג'ה קלווריסקי,
באשר לאחינו היהודים הגרים בחצר טלחה (תל חי) ובאל- חמארי, המלצתכם עליהם מיותרת משום שהשכנות והידידות מחייבות אותנו לשים לב אליהם ולכן אין צורך בהמלצה. אל דאגה מבחינה זו שכן כגורלם- גורלנו. היו שלווים.
המסור,
כאמל חוסיין אל יוסף"
כאמל חוסין אל יוסף כותב לקלווריסקי , 21.12.1919 (J15\6444)
אולם קלווריסקי התקשה להירגע. יום לאחר מכן הוא כתב לחיים ויצמן, אז ראש ועד הצירים: "המצב במטולה וסביבתה אינו טוב. הבדווים צרים על מטולה וזה גם מצבן של החוות טלחה, כפר גלעדי וחמארה. במטולה יש כעשרים חיילים צרפתים המגינים על המקום. בחוות אין אפילו חייל אחד. בכל מקום בוזזים את כפרי הנוצרים. היהודים סובלים, אפילו הרבה. אולם עדיין זה, כפי שאומרים, מיט חסד (בחסד)". אולם, הוא מסייג: "הבדווים המאורגנים אינם תוקפים את היהודים". קלווריסקי מביע תקווה ש"האנגלים יועילו בטובם להתערב בעניין ולהגן על גבולותיהם בצפון, כיוון שנשקף עכשיו איום על גבולותיהם." הוא כותב כי "מרידת הבדווים והשוד עוברים מהאזור הצרפתי אל האזור האנגלי. כל מה שאני כותב לך", הוא כותב לויצמן, "הוא סודי בהחלט".
חיים מרגליות קלווריסקי לחיים וייצמן, 22.12.1919 (Z4\16043)
תקוותיו של קלווריסקי התבדו. שבוע לאחר מכן, ב- 29 לדצמבר, שלח לו ליוטננט קולונל קוקס מן הממשל הצבאי הבריטי מסר ברור: "... בעניין הביטחון המעורער בצפת ובמרג' עיון, עלי להודיעך שחיל הרגלים נצטווה לפטרל בדרכים מצפון לראש פינה – אולם חיילינו לא ייכנסו לשטח הצרפתי".
ליוטננט קולונל קוקס אל יו"ר וועד הצירים, 31.12.1919 (L3\66)
ב- 6 בינואר, קצת פחות מחודשיים לפני המערכה על תל חי, שלח משה ישראלי, חבר תל חי, מכתב בשם הקבוצה לקלווריסקי, ובו כתב לו על ההיתקלויות האחרונות בין הצבא הצרפתי לבדווים באזור, ועל המצב הבטחוני ההולך ומחמיר:
"ביום שבת נודע לנו שהצבא הצרפתי חזר למטולה, והוא מתעתד לצאת לחולה בכדי להקיף את הבדווים... הצרפתים במספר של 1200 איש, כפי שמסרו לנו, ירדו למזרח ולדרום מזרח והחלו שורפים כפרים. קרוב ל- 11 לפני הצהריים ראינום נסוגים במהירות לצד מטולה והערבים רודפים אחריהם מכל הצדדים. הצרפתים איבדו 30 הרוגים ופצועים ו- 70 מאנשיהם נפלו בשבי." המושבה חמארה הועלתה באש על ידי הערבים ותושביה ברחו לנבטיה. כפי הנראה, כותב ישראלי, מתכוננים הבדווים למלחמת מגן, ומצפים כי נוכחות הצבא הצרפתי באזור (אשר כפי שעולה מן המכתב אינו גורם מייצב באזור אלא ההפך מכך), רק תגבר.
"על ידינו דממת מוות", הוא כותב בסיפא של מכתבו, "אבל זה אינו שקט. היום למשל עברה איזו קבוצת מטואלים לא רחוק מכפר גלעדי וירו עליה פתאום. הכדורים היו מכוונים לראשי האנשים שעבדו ליד הבית ועברו סמוך לאחדים. הימים היפים והבהירים מצערים אותנו מאוד. הימים הכי מתאימים לזריעה חולפים ואנו, אין ביכולתנו להשתמש בהם. בקוצר רוח מחכים אנו לשינוי המצב".
משה ישראלי בשם קבוצת תל חי לחיים מרגליות קלווריסקי, 6.1.1920 (J15\6489)
קלווריסקי המודאג שלח בתגובה מסר לתל חי עוד באותו היום, ובו הפציר בחברי הקבוצה לעדכן אותו בכל התרחשות לרעה. יום לאחר מכן, ב- 7 לינואר, הוא קיבל מכתב נוסף מיוסף טרומפלדור ומקלמן כהן, המוכתר של תל חי. וכך כתבו:
"את מכתבו על ידי שליח קיבלנו. התחילו יריות ממטולה ועל מטולה. כך כל יום. המצב משונה ובלתי ברור. להקות נודדות מסביב. נשמעות צעקות ויריות ואין אנו יודעים מה זאת. המצב החמרי גרוע מאוד. הפרודוקטים כלים במהירות. יש לנו אוכל לימים אחדים. ומה יהיה אח"כ קשה לדעת. אם יש אפשרות להיטיב את מצבנו – בודאי יעשה זאת בלי בקשתנו."
"החלטתנו אמיצה להִשאר במקומנו ועל כן תשתדלו לאפשר לנו זאת".
בשם קבוצת תל חי,
יוסף טרומפלדור,
קלמן כהן
יוסף טרומפלדור וקלמן כהן בשם קבוצת תל חי אל חיים מרגליות קלווריסקי, 7.1.1920 (J15\6484)
אנשי תל חי היו, אם כן, נחושים להישאר על עומדם, זאת על אף שהאזור כולו החל לעלות באש. באותו יום כתב יהושע חנקין, מנהל מחלקת הקרקעות של המשרד הארץ ישראלי, לוועד הצירים בירושלים: "ביום הראשון שעבר הייתה התנקשות במטולה בין הצבא הצרפתי ובין הבדואים, ואחרי מלחמה קשה ברחו הצרפתים ואחריהם גם כל תושבי מטולה, כ- 120 איש, בלי לקחת איתם דבר." פליטי מטולה, הוא כתב, נמלטו אל הגבול האנגלי. לאחר חמארה נראה היה כי גם מטולה עומדת ליפול.
יהושע חנקין אל ועד הצירים, 7.1.1920. 120 מתושבי מטולה נמלטו אל הגבול האנגלי (L3\248)
ב- 6 לפברואר נהרג אדם נוסף בתל חי, אהרון שר, שעלה ליישוב באחת התגבורות המעטות, שהגיעו למקום. הוא נהרג במהלך היתקלות עם שודדי בהמות בדווים. יום לאחר מכן שלח קלווריסקי מברק אל אוסישקין בדרישה, כי תישלח עוד תגבורת ליישוב בעקבות אירוע זה.
קלווריסקי בבקשת עזרה בהולה לאוסישקין, 7.2.1920 (J15\6494)
בנוסף שלח קלווריסקי מברק בהול לגנרל גורו, נציב סוריה ולבנון, שבו עדכן אותו על הרצח בתל חי ועל הפלישה למטולה יום לאחר מכן. עשרה ימים לאחר מכן, ב- 23 לפברואר, שמונה ימים לפני הקרב, התקבלה במשרדו של קלווריסקי תשובת הנציב, מנומסת ולקונית, דיפלומטית מאין כמוה, בזו הלשון:
"קיבלנו מברקך מיום 13 בפברואר. האירועים שהזכרת ידועים לי. ננקטו האמצעים הדרושים כדי למנוע הישנותם".
תשובת גנרל גורו, נציב סוריה, לקלווריסקי, 23.2.1920. "ננקטו האמצעים הדרושים כדי למנוע את הישנות המקרים". (J15\6489)
באותו יום נערכה אסיפה של הוועד הזמני ליהודי ארץ ישראל, הגוף הייצוגי של היישוב. בסופה הוחלט, כי לאור המצב הביטחוני המתדרדר בגליל העליון אין לנטוש את היישובים היהודים אלא לשלוח להם סיוע. על המקור התקציבי לסיוע טרם סוכם, אך הוחלט להקים ועדה שתטפל בעניין. באותו יום שלח אוסישקין מברק ללשכה הציונית בלונדון: "עזרה מסיבית דרושה כדי לקיים את העמדות הקדמיות האלו. ... אי אפשר לנטוש מעוזי יישוב אלו אלא אם כן רצוננו לאבדם לגמרי. אין אנו יכולים לשאת בהוצאות הגדולות הכרוכות בקיום המקומות האלו. אני בטוח שתספקו את הכספים לצורך הלאומי הזה".
מברק מאוסישקין אל הלשכה הציונית בלונדון, 23.2.1920 : "מצב המושבות בגליל חמור". (Z4\25020)
שבוע לאחר מכן פרץ הקרב על תל חי, שעד היום לא הוברר סופית אם היה מתקפה מתוכננת של כאמל חוסיין אל יוסף ואנשיו או מבצע חיפוש שיצא משליטה אחר אנשי צבא צרפתים. עד למועד הקרב לא הצליחו המוסדות הציונים לגבש פעולה מערכתית סדורה להגשת סיוע ליישוב. יוסף טרומפלדור ועוד חמישה ממגיני תל חי נפלו ביום זה.
*בהכנת הכתבה נעשה שימוש בספרו של נקדימון רוגל: "פרשת תל - חי: תעודות להגנת הגליל העליון בתר"ף, 1919-1920". כל התרגומים לקוחים מספר זה.