ב- 13 בנובמבר 1945, פרסמה ממשלת בריטניה את "הכרזת בווין", המטילה מגבלות על עליית יהודים לארץ ישראל. ההכרזה פורסמה בשיאו של משבר הפליטים היהודים בעקבות מלחמת העולם השנייה באירופה, וזעזעה את היישוב.
מבית היתומים לפרלמנט הבריטי: ארנסט בווין
ארנסט בווין (1881-1951), חתום על הישג יוצא דופן בבריטניה, שקשה להפריז בערכו: הוא נחשב לאדם שעשה, בחייו, את כברת הדרך הארוכה ביותר בין המעמד בו החל את חייו לבין המעמד בו סיים אותם. מעולם לפניו וגם אחריו, לא הצליח בן מובהק למעמד הפועלים העני בבריטניה להגיע למעמד הרם אליו הגיע, כשר בפרלמנט הבריטי.
בווין נולד בוינספורד שבסומרסט. לא ידוע מי היה אביו, שככל הנראה היה פועל חקלאי – והוא מעולם לא היה נוכח בחיי בנו. בגיל 8, ארנסט הצעיר איבד גם את אימו. הילד, שהיה בנה השביעי של אימו, עבר לתקופה קצרה לגור עם אחותו ולאחר מכן גדל בבית יתומים. את בית הספר עזב בגיל 11, כאשר השכלתו מסתכמת בקריאה ובכתיבה בלבד, ופנה לעבודה ככוח עזר חקלאי. בגיל 18 עבר לבריסטול, ובמשך 11 שנה עבד כנהג על עגלה עם סוס. עד גיל 29 לא נראה שהגורל הועיד לו כל תפקיד אחר. פרט לעניין שגילה בדת נון-קונפורמיסטית (תקופה מסוימת שימש כמטיף בפטיסטי), נראה כי לא היו לו כל שאיפות, תחומי עניין, או כישרונות יוצאי דופן.
שנת 1908, בה הצליח לאחר שנים של עבודה מאומצת לחסוך מספיק כסף כדי להינשא, הייתה שנת המפנה בחייו. הוא הצטרף למפלגה הסוציאליסטית בבריסטול, והחל לפעול בחוגי פועלים שונים. במהירות מסחררת עלה והצטרף למנהיגי חוגים אלה. אומנם היה חסר השכלה, ובוודאי שלא היה מהוקצע ואלגנטי, אולם אף אחד לא יכל להתחרות בו בכל הנוגע לארגון שביתות, הפגנות מחאה, ויצירת פרובוקציות. את דרכו בפוליטיקה הארצית החל ב- 1918, כאשר הצטרף לפרלמנט מטעם מפלגת הלייבור. ב-1922, הוא הביא לאיחוד 22 איגודים של פועלי התעבורה והפועלים הכלליים, יצר את איגוד הפועלים הגדול בעולם, וכיהן כמזכ"ל שלו. הוא נחשב לאחד האנשים החשובים בקידום זכויות מעמד הפועלים באנגליה באמצע המאה ה-20. ב- 1940, הילד היתום, פועל קשה יום, ששימש כנהג עגלה רתומה לסוס, מונה על ידי צ'רצ'יל לכהן כשר העבודה בממשלת האחדות שלו. הוא היה אחד השרים הדומיננטיים בקבינט המלחמה של צ'רצ'יל.
ב-1945 קיבל את תיק משרד החוץ בממשלתו של קלמנט אטלי, ונחשב לשר הדומיננטי והמקורב לו ביותר. בניגוד לאטלי, שסבר כי עקב מצבה הכלכלי הרעוע בריטניה צריכה לצמצם את נוכחותה במזרח התיכון, בווין האמין כי היא צריכה לשמר ולחזק את נוכחותה באזור, אשר פיתוחו יוכל לשפר את כלכלתה, וסבר כי הגירה בלתי מוגבלת של יהודים לאזור תקשה מאוד על המשך השלטת הסדר בארץ. שני הפוליטיקאים אולי נחלקו על הדרך בה יש לפתור את "בעיית ארץ ישראל של הבריטים", אולם דבר אחד היה ברור לשניהם: עיני העולם כולו, ובפרט של ארצות הברית, שלתמיכתה הכלכלית הזדקקו, היו נשואות אל בריטניה. מנהיגי בריטניה ידעו שאם לא יפתחו את שערי הארץ ליהודי אירופה, יצטרכו לספק לעולם, ולארצות הברית במיוחד, הסבר נאות.
הכרזת בווין
ב-13 בנובמבר 1945, פירסם משרד החוץ בראשותו של בווין הצהרת מדיניות בנוגע לארץ ישראל, שעיקריה:
הבעיה היהודית היא בעיה אנושית ראשונה במעלה, וממשלת בריטניה לא יכולה להשלים עם גירוש יהודי אירופה מארצותיהם מבלי שיותר להם לחיות שוב במדינות אלו ללא אפליה ומבלי לתרום את תרומתם לשגשוגם מחדש של מדינות אלו.
ארץ ישראל איננה יכולה לספק פיתרון מלא לבעיה היהודית, אלא רק לחלקה.
לשלטונות המנדט מחויבות כפולה - הן לתמיכה בעלייה יהודית לא"י והן לשמירה על הזכויות של הקבוצות המרכיבות את אוכלוסיית הארץ. מחויבות כפולה זו יצרה את אי הבהירות שהיוותה מקור לחיכוכים רבים בא"י ב- 26 השנים שחלפו מאז כינון המנדט והקשתה על האפשרות להגיע לכלל הסכמה בין הערבים ליהודים בארץ. על כן, החליטה ממשלת בריטניה להזמין את ממשלת ארצות הברית לקחת חלק במציאת פתרון לבעיה על ידי הקמת ועדת חקירה משותפת. הוועדה תבחן את היתכנות ההגירה היהודית לארץ ישראל תוך שמירה על זכויות הערבים, כמו גם את מעמדם של היהודים בארצות אירופה, ואת הצעדים שיש לנקוט כדי שיוכלו להמשיך להתקיים שם ללא אפליה.
למותר לציין, כי היישוב ומנהיגיו נחרדו מן ההצהרה. הייתה, זו, לדידם, נסיגה בוטה מן ההתחייבות שנטל על עצמו הממשל הבריטי עם הצהרת בלפור. ביום שלאחר פרסום ההצהרה, היישוב סער באופן חסר תקדים. הוכרזה שביתה כללית ביישוב בה לקחו חלק כל פקידי הממשלה היהודים והרשויות המקומיות. התקיימו אספות מחאה המוניות, הבולטת שבהם נערכה בתל אביב, בכיכר רבין של היום, בהשתתפות כ- 40 אלף איש. באסיפה זו נישאו נאומים חוצבי להבות, כמו זה של זלמן שזר, שאמר כי "ניתן את חיינו אך לא ניתן להגשים מזימה זו נגד היישוב". מנהיג הציונות הדתית דוד צבי פנקס אמר כי האימפריה הבריטית הגדולה החליטה לסיים את מה שהתחיל היטלר. בתום ההפגנה התלהטו הרוחות, והיומיים הבאים היו סוערים באופן חסר תקדים בתל אביב של ימי המנדט. קבוצות של צעירים התפרעו, הציתו ובזזו את בית המושל הבריטי ברחוב לבונטין, את משרדי מס ההכנסה ברחוב נחלת בנימין, ומבנים נוספים המזוהים עם שלטון המנדט. ברחוב אלנבי הוקם מתרס ממנו רגמו המתפרעים את כוחות המשטרה והצבא. השלטונות ירו אש חיה אל עבר המפגינים כדי לפזרם. שני יהודים נהרגו באותו לילה. עוצר הוטל על העיר, ושלטונות המנדט הודיעו כי יירו בכל מי שיפר אותו ללא אזהרה מוקדמת. בסוף היום נראה מרכז תל אביב כאזור מלחמה. במהלך הלילה הזרימו הבריטים אל העיר את חיילי הגדוד השמיני של הצנחנים, כדי להיערך ליום התפרעויות נוסף, אך המהומות לא פסקו ושלושה יהודים נוספים נורו למוות. היה זה שפל חסר תקדים ביחסים בין תושבי העיר לשלטונות המנדט. (*)
מנהיגי היישוב חשו מבוכה והתנערו מן האירועים, שנתפשו, מעבר למחאה נגד הצהרת בווין, גם כהתרסה פוליטית כנגד מנהיגי היישוב ותנועת העבודה. השיוך החברתי של המתפרעים, מרביתם צעירים מן השכבות החלשות, הודגש בדו"חות פנימיים ובהתכתבויות בין נציגי היישוב לשלטונות המנדט. כך לדוגמא בדו"ח סודי של הש"י, נכתב כי "רובם של המתפרעים הם מן האוכלוסייה המזרחית".
דו"ח סודי של שירות הידיעות של הסוכנות היהודית. סעיף 3: "הגורמים המתפרעים היו לא מאורגנים... הגיעו בעיקר מהאוכלוסייה המזרחית". (S25\7034)
"כולנו נחושים להקריב כל מה שנחוץ על מנת לממש את מטרתנו"
מנהיגי היישוב נקטו בעמדה לא אלימה כלפי ממשלת המנדט, אך לא חסכו ממנה ביקורת. למחרת ההצהרה נשלחו עצומות מטעם ערי היישוב אל ממשלת בריטניה. תושבי פתח תקווה לדוגמא, כתבו לראש הממשלה, קלמנט אטלי: "כולנו מאוחדים במחאה נגד כוונת הממשלה להמשיך במדיניות הספר הלבן (הספר הלבן של פספילד, 1939, אשר הטיל מגבלות על עליית יהודים לארץ, והכרזת בווין נתפסה כהמשך המדיניות שלו)... כולנו נחושים להקריב כל מה שנחוץ על מנת לממש את מטרתנו".
פנייה של תושבי פתח תקווה אל ראש הממשלה, קלמנט אטלי, במחאה על מדיניות הממשלה הבריטית. "אנו דורשים להפסיק את אפליית היהודים על רקע גזעי וקיום ההבטחות (שנעשו על ידי ממשלת בריטניה)". (S25\7034)
במכתב ששלחו רבני היישוב, יצחק הרצוג ובנציון עוזיאל, לראש הכנסייה האנגליקנית, הארכיבישוף מקנטרברי, הם קראו לו להשתמש בהשפעתו על מנת לגרום לממשלה הבריטית לחזור בה. זוהי פנייה נרגשת, ב"שעה ה-11", כתבו, בשם הדת ובשם האנושות. המשך מדיניות הספר הלבן מנוגדת, להבטחה האלוהית, ולמשימה שלקחו העמים על עצמם להשיב את היהודים למולדתם.
פניית הרבנים הראשיים של היישוב, יצחק הרצוג ובנציון עוזיאל, אל הבישוף מקנטרברי. "מבקשים כי (מנהיגי בריטניה) לא יינטשו את דרך הכבוד, האמונה והצדק". (S25\7034)
גם במכתב הפתוח שפרסם הוועד הפועל של הסוכנות היהודית הודגש כי מדיניות "הספר הלבן" של 1939, שהצהרת בווין ממשיכה אותו, כבר הוקעה על ידי הקהילייה הבינלאומית כהפרה של המנדט. ההגבלות על העלייה, נכתב במסמך, הן אפליה גזעית נגד היהודים ללא אח ורע בעולם הדמוקרטי. הסוכנות ביקרה את הניסיון לצמצם את הבעיה היהודית לאירופה בתקופה הנאצית, ולהתעלם מן הקונטקסט ההיסטורי הרחב. בסיום המכתב הודגש כי העם היהודי לא יוכל לקבל כל פתרון פוליטי שיאפשר את שיבתם של היהודים למולדתם ההיסטורית רק תוך הסתמכות על רצון טוב של ישות פוליטית זו או אחרת.
"הליגה להתקרבות ושיתוף יהודי-ערבי בארץ ישראל", גוף שפעל בארץ בין השנים 1947-1939, ביקר את ממשלת בריטניה על דבריה כאילו עשתה ככל שביכולתה על מנת לקדם דו קיום בין שני העמים בארץ. "בקרב שני הצדדים ישנה הסכמה", נכתב, "כי המדיניות הבריטית החמירה את הסכסוך הלאומי בארץ." היהודים, ממשיך המסמך, לעולם לא יוכלו להשלים עם הפרדה שרירותית בין שאלת היהודים ושאלת ארץ ישראל. כל עוד תתעקש הממשלה הבריטית להפריד בין בעיית ארץ ישראל לבעיה היהודית, תתעורר התנגדות בכל הקיבוצים היהודים בעולם, ובמיוחד בארץ ישראל.
ההצהרה הבריטית, המהווה תמיכה ניכרת בעמדה הערבית המקסימליסטית, דוחפת את היהודים למאבק חריף, ומצד שני מעודדת את הערבים להמשיך ולהציג תביעות קיצוניות ובלתי מתפשרות.
מכתב פתוח של הליגה להתקרבות יהודית - ערבית במחאה על הכרזת בווין. (S25\7034)
(*) לקריאה נוספת: גיורא גודמן: "מלאכה לא נעימה: פעולות הצבא הבריטי בנובמבר 1945 לפיזור הפגנות רחוב ולדיכוי התנגדות אזרחית", קתדרה 168, תמוז תשע"ח, עמ' 71-100.