בשנת 1902 ייסד ד"ר משה וולך את בית החולים "שערי צדק", בית החולים היהודי הראשון שנוסד מחוץ לחומות. היה זה בית החולים המתקדם בארץ, אך הוא סבל מבעיה חמורה: רוב צוות הסיעוד היה נטול הכשרה מקצועית. נערות צעירות קיבלו הכשרה קצרה, והחלו לעבוד כאחיות מעשיות. שתי האחיות המקצועיות היחידות בבית החולים, שהגיעו מהולנד, עזבו את הארץ ב- 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. ד"ר וולך פנה לבית החולים "סלומון היינה" שבהמבורג, וביקש מן האחות הראשית שתשלח ארצה אחות מקצועית, שתסייע בידו. כך, ב- 1916, הגיעה לארץ זלמה מאייר, "שוועסטער זלמה", מחלוצות מערך הסיעוד בארץ. לאחרונה הסתיים רישום ארכיונה האישי, שבו שמורים גם זיכרונותיה, וממנו ניתן ללמוד רבות על התפתחות הרפואה בארץ ישראל.
דף ראשון מתוך הטיוטה של זכרונותיה של זלמה מאיר מעבודתה בבית החולים שערי צדק (A613\10)
ב- 1884 נולדה זלמה מאייר בהנובר שבצפון גרמניה למשפחה יהודית ענייה. בהיותה בת חמש מתה עליה האם בעת לידה, והותירה אחריה חמישה יתומים. הילדה היתומה, שגדלה ללא אהבת אם והדרכתה, למדה מקרוב טעמם של סבל וכאב מהם. היא החליטה להעניק את מה שלה לא היה – אהבה, טיפול ומסירות ללא תנאי – לכל מי שזקוק לו. ברוח זו החליטה לשמש כאחות, וב- 1913 הפכה לאחת משתי האחיות היהודיות הראשונות בגרמניה, שהוסמכו על ידי המדינה. היא החלה לעבוד בבית החולים "סלומון היינה" בהמבורג. בשנת 1916, כאשר הגיעה פנייתו של ד"ר וולך לסיוע, המליצה עליה האחות הראשית, והיא מיהרה להתייצב למשימה.
לאחר כמה שבועות של מסע דרך הים הגיעה מאייר לארץ ישראל. ההבדל בין מזרח למערב היה ברור. "כשפתחתי את חלוני בבוקר", היא מספרת בזיכרונותיה, שהוכתבו לידידתה טרודי פרנקל בזמן התאוששותה מניתוח בשנת 1973, "נִגלו לעיני גמל וחמור - מראה שהישרה עלי אווירה מזרחית. מדרכות עדיין לא היו בנמצא, כך שהבהמות עברו ורבצו בסמוך לבתים. וכבר במכתבים שקבלתי בהמבורג יעצו לי להביא מגפי גומי מפני הרפש והבוץ בחורף".
זלמה מאיר בחדרה הצנוע בבניין שערי צדק. התגוררה בבית החולים עד סוף ימיה (A613\33)
לאחר שהסתגלה לעולם הגאוגרפי והתרבותי החדש שאליו הגיעה, התפנתה ללמוד את עולמה המקצועי החדש. ההלם הראשוני לא היה קל יותר גם בתחום זה. "בבית החולים מצאתי אי סדר רב", היא נזכרת. היא נדהמה מן התנאים הפרימיטיביים בבית החולים, שהיה נטול תשתית חשמל, צנרת והסקה מרכזית. מים לרחצה חוממו על ידי תנורי נפט, וחדרי הניתוח הוארו על ידי מנורות שמן פרפין. על מנת להעביר חולה לבית החולים, היא מספרת, היה צורך בשימוש באלונקה, משום שתקציב לעגלה לא היה בנמצא. לעִתים, נאלצה משפחת החולה לעזור בנשיאת החולה או בשכירת סבלים לשם כך. ושירותי מיילדות? כאשר היה צורך במיילדת, נשלח שליח לקרוא למיילדת מביתה, והיא מיהרה לבית החולים – ברגל, שכן בית החולים לא היה יכול להרשות לעצמו לשכור עבורה עגלה או סוס. בשל כך נאלצה מאייר פעמים רבות לשמש כמיילדת.
עד מהרה הנהיגה מאייר בבית החולים שיטות עבודה בהתאם לנהוג בגרמניה – כוח העזר הסיעודי לבש בגדים לבנים, הונהגה רחצה יומיומית של כל החולים, וכלי המיטה שלהם הוחלפו בכל יום.
נראה כי זלמה מאייר הגיעה לירושלים בדיוק בזמן, שכן זמן קצר לאחר הגעתה החלה להשתולל בעיר מגפת טיפוס, והחולים האומללים צבאו על בית החולים. מאייר נזכרת: "ממחנה יהודה עד לשערי בית החולים השתרך תור החולים המצפים לטיפולים. 150 מיטות, [זאת כתוספת על 40 המיטות התקניות – אצ"מ], הוצבו איכשהו בבית החולים, אך גם באלו לא היה די. מגורי האחיות נלקחו אף הם וכל האחיות המעשיות עברו לגור במרתף".
עבודתה כאחות ראשית ב"שערי צדק" בירושלים בתקופת המנדט, אפשרה למאייר להכיר מקרוב את החברה הירושלמית של אותה תקופה. היא נזכרת: "במשך שנות עבודתי כמיילדת נתקלתי פעמים אחדות במקרים כדלהלן: כאשר היה צורך לערוך ניתוח קיסרי לאישה דתית מאוד, התייעצה קודם כל משפחתה עם הרבי". אם ניתן אישור לניתוח, היא אומרת, נימתח סליל חוט אדום שנלקח מקבר רחל, מארון הקודש בבית החולים ועד למיטת האם. ההכנות הרבות שהיו כרוכות בטקס, גרמו לחשש שמא התינוק הממתין ללידתו לא יחכה בסבלנות עד תומו".
עוד זיכרון מעניין, ומעט קשה לעיכול עבורנו במאה ה-21 נוגע לימי השישי של מאייר. בימים אלה הקפידה על מלאי רב של תחבושות. מדוע? היא נזכרת: "בימי שישי לפני כניסת השבת הייתה לי עבודה רבה בהכנת תחבושות סטריליות. כאשר חזרו הגברים מבית הכנסת ומצאו שלא הכל היה מוכן בבית, נהגו לחתוך את תנוכי האוזן של נשותיהם. זה גורם לדימום חזק, ותמיד החזקתי מלאי של תחבושות למקרים אלו".
האחות זלמה במהלך ביקור באחת ממחלקות החולים עם ד"ר וולך. שימשה במשך שנים כיד ימינו (A613\33)
לאחר ששהתה בירושלים 11 שנה, ב-1927, הוצעה למאייר משרת האחות הראשית בבית החולים היהודי בלייפציג. הוועד המנהל של "שערי צדק", שהבין עד כמה הפכה מאייר לנכס חשוב לבית החולים, הפציר בה להישאר בירושלים, והבטיח לתמוך בה עד שארית חייה. מאייר הסכימה להישאר, והיא המשיכה להתגורר בשטח בית החולים עד סוף ימי חייה.
מאייר הקימה את בית הספר לאחיות של "שערי צדק" ב-1934, מוסד פורץ דרך שהיה חלוץ בהתמקצעות תחום הסיעוד בארץ ונדבך חשוב בתהליך התפתחות הרפואה הישראלית. היא מספרת בזיכרונותיה: "[בהתחלה] לימדתי את כל המקצועות המעשיים. שיננתי להן חזור ושנן: 'האנשים הבאים אלינו זקוקים לעזרה.' מעל לכל חייבות הבנות לזכור ולא לשכוח, שיש לנסות את כל הדרכים כדי לגרום לחולה את מיעוט הכאב האפשרי ולא לחסוך כל מאמץ כשמטפלים בו". בית הספר לאחיות היה לסיפור הצלחה, שכן הבוגרות הפכו לנשות מקצוע מבוקשות במוסדות רפואיים בכל הארץ, והוא סלל את הדרך להתפתחות תחום הסיעוד בארץ.
האחות זלמה (בשורה האמצעית, במרכז), עם אחד מן המחזורים הראשונים של בוגרות בית הספר לאחיות של שערי צדק (A613\33)
מאייר ניהלה, הלכה למעשה, את "שערי צדק" כיד ימינו של ד"ר משה וולך. היא עמדה לצִדו של וולך במהלך אסונות כגון הטבח בחברון (בזמנו הייתה אחות חדר הניתוח היחידה בבית החולים, ועבדה במשמרות של 23 שעות ללא הפסקה על מנת לסייע לפצועים) ובמהלך מגפת שיתוק הילדים (פוליו) בשנות ה-50 המוקדמות. היא שופכת אור על אישיותו הבלתי מתפשרת של הרופא המיתולוגי: "פעם אחת מצא אח לילה ישן על אלונקה. (הוא) הוריד את נעליו ולקחן לחדרו. כשהתעורר העובד לא יכול היה להבין לאן נעלמו נעליו. הוא התרוצץ יחף בכל בית החולים כדי לחפשן. בפעם אחרת התחיל את ביקורי הלילה המפורסמים שלו בחדר התינוקות. כאן מצא את האחות נמה כשראשה על השולחן. הוא עזב בשקט את החדר, חיפש ומצא פרחים אחדים, שמהם קלע זר, ושם אותו על ראש האחות הישנה. אחר כך אסף את כל האחיות, הכניסן בשקט, ושאלן אם ראו מעודן 'כלה נרדמת'...".
אישה צנועה הייתה שוועסטער זלמה. בזיכרונותיה אינה מציינת כיצד הייתה לשם דבר בירושלים, וכיצד כל תושבי העיר הוקירו את האישה קטנת הקומה, ששירתה במסירות את כל באי בית החולים מכל העדות. היא גם לא מרבה לספר על הילדים הנטושים, שלהם שימשה כאם: שלוש ילדות נטושות אימצה במשך שנות עבודתה בבית החולים. הראשונה, שמחה קלדרון, אומצה על ידה בגיל שלושה חדשים, לאחר שאִמה נפטרה, ואביה גויס לצבא הטורקי. הסבים השאירו אותה בבית החולים בתקווה שתמצא בית טוב. השנייה הייתה בוליסה דאנה, שאביה נשאה על גמל כל הדרך מסוריה, לאחר שאִמה מתה מדלקת ריאות. הוא השאיר אותה בבית החולים מתוך כוונה דומה. הבת השלישית נקראה סרינה. מאייר, שבמשך כל חייה בארץ התגוררה בחדר קטן וצנוע בבית החולים "שערי צדק", שימשה כדמות אם לשלושת הילדות. שמחה ובוליסה דאנה הפכו לאחיות בהשראת מאייר (דאנה נהרגה בפיגוע בבן יהודה ב- 1948) וסרינה הפכה לטכנאית שיניים.
תעודת מעבר על שם בתה המאומצת של האחות זלמה, בוליסה דאנה (A613\20)
מאייר זכתה לחיים ארוכים – 100 שנה, כמעט בדיוק. היא נפטרה שלושה ימים לאחר יום הולדתה המאה, בבוקרו של יום, שבו תוכנן אירוע הוקרה לציון יום הולדתה המאה. היא תיזכר לעולם כ"פלורנס נייטינגל" הישראלית.
ברכה מרופאי ואחיות שערי צדק לרגל יום ההולדת השבעים וחמש של האחות זלמה (A613\6)
ברכה לאחות זלמה ליום ההולדת השבעים וחמש שלה, מעובדי המטבח של בית החולים שערי צדק (A613\6)