כולנו מכירים את דמותה הציבורית של הנרייטה סאלד. ספרה החדש של דבורה הכהן "מנהיגה ללא גבולות: הנרייטה סאלד, ביוגרפיה" משרטט את דמותה רבת הניגודים של האישה מאחורי הסמל
בשנת 1925, כאשר היא בת 65 ומותשת מן החיים הציבוריים ובראשה מחשבה על פרישה, ישבה הנרייטה סאלד בחדרה שבירושלים לכתוב צוואה. במסמך הועידה את כל רכושה – שתי כונניות ספרים וכמה חפצים אישיים - לשתי אחיותיה הנותרות.
קטע זה שופך אור על שני אלמנטים דומיננטיים בחייה של סאלד - צניעותה והעובדה שבחייה הפרטיים, על אף שהייתה מצליחה, מוקפת חברים ואנשים שהעריצו אותה, היא נותרה בודדה. בספרה החדש, "מנהיגה ללא גבולות: הנרייטה סאלד, ביוגרפיה", מציגה החוקרת דבורה הכהן את דמותה של הנרייטה סאלד, מקימת "הדסה", ראש מחלקת החינוך והבריאות בהסתדרות הציונית ואם עליית הנוער, באור חדש. האישה שעומדת מאחורי דמות המנהיגה הדגולה, הסמל, היא שונה ומפתיעה. על אף ההצלחות יוצאות הדופן, שנחלה בחייה המקצועיים, בחייה האישיים, כאמור, היא נותרה בודדה, וחשה תחושה של החמצה. היא מעולם לא נישאה, ולא הקימה משפחה. לא היה זה מבחירה. בערוב ימיה, אמרה לאחד ממקורביה: "הייתי מוותרת על כל הצלחותיי, אילו היה לי ילד אחד משלי".
ספרה החדש של הכהן פורש יריעה רחבה, המציגה את הנרייטה סאלד באופן שאיננו רגילים אליו – כאדם שלם, שמעצם הוויתו מאגד בתוכו ניגודים רבים. בספרה היא מסתמכת על ארכיונים מבולטימור, עיר הולדתה של סאלד, על ארכיון "הדסה" בניו יורק ועל ארכיונה האישי של סאלד, השמור בארכיון הציוני, והועבר אלינו על ידי מזכירתה האישית, אמה ארליך. הכהן מתארת בהצלחה את הדיכוטומיה שהתקיימה בסאלד כאישה, שהתנהלה בעולם פטריארכלי ואולי הפנימה לעִתים את הקודים המגדריים הברורים שהיו נהוגים בו וכאישה, שהייתה משכילה, מוכשרת באופן יוצא דופן ונחושה להוציא את חזונה אל הפועל. סאלד נולדה בבולטימור, ארה"ב, בשנת 1860, לסופיה ולרב הקונסרבטיבי בנימין סאלד, והייתה הבכורה משמונה בנות. היא הפכה לאישה משכילה ואינטלקטואלית, שירשה מאביה ראיית עולם הומניסטית ערכית, אך הייתה גם עדינה ופגיעה. "אנו רגילים לחשוב על הנרייטה סאלד כאישה העומדת בקדמת הבמה, אולם היא לא הייתה טיפוס שעומד על בריקדות", אומרת הכהן. "מבחינה פסיכולוגית, היא הייתה מאוד רגישה".
סאלד מעולם לא פחדה מעבודה קשה, ומעולם לא נרתעה מליזום רעיון ולהוציאו לפועל מן המסד עד הטפחות. כך היה, לדוגמה, בבית הספר למהגרים רוסיים, שהקימה בשנות העשרים לחייה. "סאלד כותבת איך התחילה את יומה בחמש בבוקר, לימדה בבית ספר לנערות שמונה שעות, ואז כיתתה רגליה בחנויות על מנת לקנות כלי כתיבה ומחברות לשיעורים, שהתקיימו בבית ספר הערב. היא סיימה את יומה בשעה אחת עשרה בלילה", אומרת הכהן. מוסר העבודה שלה היה בלתי מתפשר, אולם בנוגע לזכויותיה נראה כי דווקא התפשרה. הכהן מתארת את התקופה, שבה עבדה סאלד באגודה הציונית להוצאה לאור. היא החלה את עבודתה שם ב- 1893, בהיותה בת 33. "סאלד הוגדרה כמזכירה, אך עשתה למעשה עבודה של שמונה אנשים." היא עבדה כלקטורית, כעורכת, כמתרגמת, כמפיקה ובתפקידים נוספים. גולת הכותרת של פעילותה הייתה ללא ספק בישיבות ההנהלה. "סיירוס אדלר, העומד בראש האגודה, ויתר חברי ההנהלה, העריכו אותה מאוד. אולם בעת ישיבות ההנהלה היא ישבה בפינת השולחן ותימללה את הישיבה כאחרונת המזכירות" אומרת הכהן. את ספרי השנה של האגודה- ספרים גדולים ועבי כרס - היא כתבה כמעט בעצמה, אך לא קיבלה כל הכרה על כתיבתה. "סאלד הִרבתה לכתוב גם מאמרים לעיתונות באותה תקופה", מוסיפה הכהן, "אולם עשתה זאת תחת שמות עט שונים, ועל כן קשה מאוד למצוא היום את כתבותיה. היא ידעה מה הם כישרונותיה, וידעה שהיא לא מקבלת את ההכרה המגיעה לה, אולם חששה באותה עת להתאונן על כך".
"היום, ב- 2019,", אומרת הכהן, כמעין סניגורית המגנה על לקוחתה, "אנחנו יודעים שנשים לא שותקות. אנו מצפים מהן להגן על זכויותיהן. כאשר אנו מנסים להבין אישה משכילה כל כך, שנוהגת כמוה, במושגים של ימינו, אנו משתוממים. אולם צריך לזכור שבזמנה הכול היה שונה. נשים חונכו להתנהג 'כיאות' ולהיות עדינות".
האדם, שחילץ את סאלד מכבלי הנאותות וה"עדינות הנשית", היה הגבר שפגע בה יותר מכל – פרופסור לואיס גינצבורג, שבו התאהבה בזמן לימודיה בבית המדרש הקונסרבטיבי. היא הייתה האישה הראשונה, שהתקבלה למוסד זה תמורת הבטחה לא לדרוש שתוסמך לרבנות. אחרי כמה שנים, שבהן עבדה על ספריו של גינצבורג כסופרת וכמתרגמת ולאחר שהתהדקו יחסיהם, הניחה שיתחתנו. גינצבורג, שהיה צעיר ממנה ב- 13 שנה, בחר באישה אחרת. סאלד, שהייתה אז בת 47, חוותה משבר נורא. האישה, שכל חייה למדה לא להרים קולה ולא להתמרד כאשר פוגעים בה, הרגישה שהגיעו מים עד נפש. בספרה מתארת הכהן את התקופה הקשה ביותר בחייה של סאלד: בשנת 1910 סבלה סאלד במשך כמה חדשים מ"עיוורון מדומיין", תופעה פסיכוסומטית שבה מאבד החולה כמעט לחלוטין את מאור עיניו בשל דחק נפשי קיצוני. במשך חדשים, כותבת הכהן, שכבה סאלד במיטת בית חולים בעלטה כמעט מוחלטת. היא לא יכלה לקרוא או לכתוב, והקדישה את זמנה למחשבות. השבר שהתרחש בתפיסת עולמה אִפשר לה להתאושש אך באופן אחר. לאחר שקמה ממיטת חולייה הנרייטה סאלד לא התנהלה שוב בעולם כמו אותה מזכירה לא מוערכת, שעובדת בהוצאת הספרים. היא הקדישה את שארית חייה לפיתוח היישוב העברי בארץ. מאז ועד סוף ימיה לא שיחקה יותר תפקיד משני, וחיה את חייה בפרץ של עשייה ללא הפוגה.
לאחר שנה מתום המשבר, בתחילת 1912, הקימה סאלד את ארגון "הדסה", ונבחרה לעמוד בראשו. את סיפור הצלחתו של הארגון
כולם מכירים. סיפור פחות מוכר הוא המקרה, שבו "ארגון ציוני אמריקה" (אצ"א) ניסה להשתלט על "הדסה". הניסיון הונהג על ידי לואי ליפסקי, מראשי התנועה הציונית בארה"ב, בזמן ששימש כמזכ"ל אצ"א. ליפסקי, שלא הצליח לגייס תרומות מקרב עשירי יהודי ארצות הברית לטובת התנועה הציונית, כפי שהיה מצופה ממנו, הביט בקנאה על "הדסה", שמנגנונו ומערך התרומות שלו באותה עת עבדו להפליא: הארגון כבר הצליח להניח את ראשית היסודות לרפואה הציבורית בארץ ללא עזרת ההסתדרות הציונית. ליפסקי פתח במתקפה מחושבת, שמטרתה הסופית, כך כותבת הכהן, הייתה השתלטות על "הדסה" ועל כל נכסיה. לאחר שעובדות "הדסה" הֵפרו את הוראתו לתרום לקרן היסוד, הוא איים בפיטורן. סאלד הבינה כי ליפסקי מאיים על האוטונומיה של הארגון, והחליטה שעל "הדסה" להתנתק באופן רשמי מהסתדרות ציוני אמריקה. ליפסקי כתב לעובדות הארגון כי משום שהצטרפו לפדרציה הציונית ב-1918, הן מחוייבות להכיר במרות של ההסתדרות הציונית. הוועד הפועל הודיע על פיטור חברות הנהלת "הדסה", וחברת הארגון לוטה לבנסון, ששיתפה פעולה עם ליפסקי, התמנתה על ידו לנשיאת הארגון.
בסיפור חייה של סאלד, כותבת הכהן, מדובר באחד המאבקים המרים ביותר. המלחמה על הארגון שהקימה במו ידיה. הפעם, היא לא נתנה לגבר חזק לזקוף לזכותו את הישגיה. פעילות הארגון, ובראשן סאלד, יצאו למאבק. "סאלד העצימה אותן", אומרת הכהן. "הן העריצו אותה, והיא היוותה עבורן דוגמה כיצד יש להתנהל במצב זה". חברות ההנהלה התעלמו מ"פיטוריהן", שכרו משרד חדש, ושלחו את כתובתן החדשה לכל סניפי "הדסה". לוטה לבנסון, ה"נשיאה" החדשה, פוטרה על ידן. בתגובה אסר עליהן ליפסקי להשתמש בשם "הדסה", והודיע להן שכל נכסי הארגון שייכים מעתה להסתדרות הציונית. הוועד הפועל הודיע להן שהן פועלות ללא מנדט. חברות "הדסה" סירבו להכיר בהחלטה זו, והמשיכו להתנהל כארגון עצמאי.
מאבקן של הנרייטה סאלד וחברותיה הצליח, וכפי שכולנו יודעים ארגון "הדסה" המשיך להתקיים. חברי הנהלת הסתדרות ציוני אמריקה, שלא הצליחו לשבור את רוחן, הציעו "הצעת פשרה", שהייתה למעשה נסיגה מן העימות: "הדסה" תישאר ארגון עצמאי ותקדיש את כספיה לפרוייקטים רפואיים, אך תימנע מלצאת במופגן נגד ההסתדרות הציונית.
סאלד המשיכה לעמוד בחזית. בשנת 1920 הגיעה לארץ ישראל על מנת לעמוד בראש המשלחת הרפואית של "הדסה". "בתחילה", אומרת הכהן, "צחקו עליה. היא אישה, אמריקאית שלא שולטת בשפה ומה לה ולרפואה? אך היא הדהימה את כולם. היא הייתה אישה, שעושה שיעורי בית. כאשר פנתה לנושא מסוים היא הפכה למומחית בו". באותה עת פנתה אליה גם בת שבע קסלמן, יוזמת "הסתדרות הנשים העבריות", וביקשה ממנה לעמוד בראש הארגון. סאלד נענתה לפנייה. בהנהגתה הניח הארגון את היסודות להתפתחות העבודה הסוציאלית בארץ. באותה שנה, 1920, פנתה אליה גם שרה עזריהו, מקימת "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל", מפלגת הנשים הראשונה בארץ, וביקשה ממנה להצטרף גם להתארגנות זו.
סאלד בחברת רופאים, אחיות ועסקנים בבית החולים "הדסה" (PHG\0123787)
כרוז בחירות: התאחדות נשים עבריות לשווי זכויות והסתדרות נשים עבריות בארץ ישראל, רשימה בראשות הנרייטה סאלד (J75\14)
במשך 13 שנה הקדישה עצמה סאלד ללא לאות לפרוייקטים הרפואיים של "הדסה" ושל ארגונים אחרים: הקמת בתי חולים, מרפאות, בתי ספר לאחיות, מערך טיפת חלב, ופיתוח תחום העבודה הסוציאלית בארץ . היא גם שימשה כראש מחלקת בריאות וחינוך בהנהלה הציונית.
הסכם בין הסתדרות מדיצינית הדסה להסתדרות נשים עבריות להקמת טיפת חלב, פברואר 1926 (J113\1347)
ב- 1933, בגיל 73, הייתה הנרייטה סאלד מוכנה לפרוש – אך להיסטוריה היו תכניות אחרות עבורה. סאלד התבקשה לעמוד בראש עליית הנוער, שהוקמה באותה שנה. כך החלה אחת התקופות הסוערות בחייה. הכהן מתארת את האתגרים עימם נאלצה סאלד להתמודד בתפקיד זה. כך, לדוגמא, במקרה ילדי טהרן שהובאו לארץ ב- 1943. "סאלד, מטבעה, לקחה כל מקרה של עליית הנוער באופן אישי", אומרת הכהן. כאשר הפך עניין קליטת ילדי טהרן למחלוקת בין דתיים לחילונים, סאלד נחרדה. מכיוון שלחלק גדול מן הילדים לא היו הורים, דרשו גורמים דתיים כי הם יישלחו למסגרות דתיות. סאלד דורשת שכל ילד מעל גיל 14 יישלח למסגרת לפי בחירתו, ולגבי ילדים צעירים יותר, ייעשה ניסיון לברר מאיזה בית הגיעו. בן גוריון מחליט ללכת לקראת הזרמים הדתיים, ומוצעת פשרה - עליית הנוער תפעל בכפיפות לסוכנות. סאלד תמשיך לעמוד בראש הארגון (שכן כולם הבינו שאם תעמוד בראשו דמות אחרת, התרומות מיהודי ארה"ב יצטמצמו באופן משמעותי), אולם ועדה מטעם הסוכנות היהודית תפקח עליה ועל אופן חינוכם של הילדים. מעתה שונה שמה של עליית הנוער ל"לשכה לעליית הילדים והנוער". פולמוס הקליטה של הילדים בארץ נמשך, כאשר גורמים דתיים טוענים שסאלד מונעת מילדים שהגיעו מבתים דתיים להשתבץ במסגרות דתיות. סאלד, מצדה, בדקה את התנאים בפנימיות של הישיבות שהתעתדו לקלוט את הילדים ונחרדה מן התנאים. היא לא הסכימה למסור את הילדים לזרם או מפלגה פוליטית, כותבת הכהן, אלא למוסד, ולמוסד טוב. הוויכוח נמשך ובאוגוסט 1943 הוכרע: הוחלט שיוקם צוות חדש לשיבוץ הילדים בו תכהן סאלד לצד נציגים של אגודת ישראל והמזרחי. רוב הילדים נשלחו למוסדות דתיים. על אף שחיקה זו במעמד עליית הנוער, הייתה זו כמובן, תקופה מוצלחת בחייה: תחת הנהגתה הצילה עליית הנוער אלפי ילדים מגרמניה וארצות הכיבוש הנאצי.
מכתב מהנרייטה סאלד לאחת מקרובות ילדים שהגיעו ארצה כחלק מ"ילדי טהרן", בו היא מנסה לברר מה הוא החינוך בו מעוניינים הוריהם. "עלייך להבין ולדעת, שאם בא ערעור מצד הסמכויות הדתיות, אין לי ברירה אלא להיכנס לענין המובא לפני".
מאי, 1943 (J113\1347)
האם הייתה יכולה סאלד להגיע להשגים אלו, יוצאי דופן כל כך, אילו לא נחלה אכזבה בחייה הפרטיים? קשה להימנע משאלה זו עם קריאת ספרה של הכהן. "היסטוריון איננו יכול לשאול - מה היה אילו?", אומרת הכהן. " סיפור חייה של סאלד לא היה פשוט. אך היא בנתה את מפעל חייה בכוחות עצמה. היא לא הגיעה מבית עשיר, ותמיד פעלה כאישה יחידה בעולם של גברים. על אף המטען הרגשי שנשאה, תמיד הייתה פורצת דרך".
"מנהיגה ללא גבולות: הנרייטה סאלד, ביוגרפיה" מאת דבורה הכהן, הוצאת עם עובד - ספריית אופקים, אפריל 2019.