המאבק של גולדה


בימים של טרום המדינה, בעת שהיישוב היהודי נלחם על זכותו להגן על חייו, עמדה גולדה מאירסון, שבימים אלו מציינים 40 שנה לפטירתה, בראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, וניהלה את המאבק נגד ממשלת המנדט הבריטי.


גולדה מאירסון נשאה תפקידים ציבוריים רבים ומורכבים. בין השאר, כיהנה כראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, תפקיד מאתגר במיוחד בשנים שלפני קום המדינה. הסוכנות היהודית ניהלה את ענייני היישוב היהודי בארץ ובמקביל הייתה מחויבת גם להנחיות הממשל הבריטי ולכן פעמים רבות נמצאו ראשיה בין הפטיש לסדן. עיון במסמכים שונים מתוך תיקי המחלקה המדינית בארכיון מעוררים תחושת הערכה כלפיה על עמידתה באתגר זה.

 

בעת שניהלה את המחלקה המדינית קיבלו הבריטים את ההחלטה המכוננת לסיים את המנדט בארץ ישראל, ולצד השמחה, גררה ההחלטה גם לא מעט לבטים ודאגות. 

PHG\1009258
נאום של גולדה מאירסון, חברת הנהלת הסוכנות היהודית, ביום הים בחיפה, 1947 (PHG\1009258)


S25\1523

ברכה של גולדה לעובדי המחלקה המדינית של הסוכנות עם כניסתה לתפקיד, 7.11.1946 (S25\1523)

 

 

מתוקף כתב המנדט פעלו הבריטים למען שמירת הסדר הציבורי, וניסו לאפשר חיים משותפים בין יהודים לערבים ולסכל פעולות אלימות משני הצדדים. אך גם לאחר ההחלטה על חלוקת הארץ בכ"ט בנובמבר 1947, כאשר גברו ההתנכלויות האלימות של הערבים כלפי היהודים, התקשו ראשי 'ההגנה' לפעול נגד כנופיות הערבים, כיוון שהבריטים מצִדם המשיכו לרדוף את פעילי הארגון, להחרים נשקים ולהצר את צעדיהם. גולדה מאירסון, מתוקף תפקידה כממונה על הקשרים עם הבריטים בירושלים, הייתה צריכה מצד אחד להתמודד עם ההתמרמרות ותחושת חוסר האונים של התושבים היהודים, ומהצד השני לשמור על היחסים הטובים עם הממשל הבריטי.

 

תיעוד פגישתה עם המזכיר הראשי של ממשלת המנדט ב- 29.12.47 מבטא את המתח ההולך וגובר בין ההנהגה הציונית, שעד כה נקטה במדיניות של הבלגה כלפי היחס הפרו-ערבי של הבריטים, לבין ראשי הממשל הבריטי בארץ. בפגישתם הבהירה, כי ראשי הסוכנות היהודית לא יוכלו להמשיך ולהתנגד בפומבי לפעולות תגמול שאורגנו על ידי 'ההגנה', שכן הלך הרוח הציבורי מאס ביחסם של  הבריטים, שאינם ממלאים את תפקידם להבטיח שמירה על הסדר הציבורי והגנה על היהודים מפני המתקפות הערביות.

 

גולדה מאירסון שיתפה את המזכיר בחוויותיה מהתנכלויות הערבים. היא סיפרה כי בנסיעותיה הרבות בציר ירושלים תל-אביב, שהיה יעד לתקיפות מהכפרים הערביים מסביב, מצאה עצמה כמה פעמים תחת אש. גולדה אמרה בפגישה:

".. הממשלה בשמרה על ניטרליות כביכול עוזרת לערבים. גמרתי אומר לא לבקש עוד דבר מכם. ביקשתי מן הנציב העליון וממך שמירה על בטחון הדרכים... ראיתי את השמירה שלכם, רק בנס ניצלתי ויצאתי שלם מן הדרך ביום שישי".

"קיבלתי הבטחה מההגנה שלא תתקיף, עתה על הממשלה לקיים את הבטחותיה ולדאוג לשקט".

 

S25\28
פרוטוקול הפגישה של גולדה עם המזכיר הראשי, 29.12.1947 (S25\28)
 
 
 

על המצב המתוח מעיד גם מברק, ששלחה גולדה למשה שרת, שהיה שותף לניהול המחלקה מארה"ב, ובו סיפרה על שיחתה עם מקאטי, קונסול ארה"ב בירושלים. שיחה זו נועדה, ככל הנראה, להבהיר לו ולשולחיו את המצב ואת הקושי בהמשך נקיטת מדיניות מאופקת כלפי שיתוף הפעולה האנגלי-ערבי:

"מסרתי לו על כמה מקרים המוכיחים לנו כי יש חזית ערבית-ממשלתית מאוחדת נגדנו... אנו משוכנעים כתמיד ש'ההגנה' חזקה מספיק להילחם בערבים. נקטנו מדיניות של הבלגה בה לא נוכל להמשיך לעוד הרבה זמן... ההגנה תוכל לפגוע בערבים הרבה יותר משהם יכולים לפגוע בנו... נקטנו מדיניות של הבלגה גם אל מול כוחות הממשלה המחפשים נשק ועוצרים את אנשי "ההגנה", גם זה נעשה דחוק... יש הסכם בין הערבים לממשלה, הערבים אינם תוקפים בריטים והבריטים אינם תוקפים ערבים, כאילו שתקיפות ערביות ביהודים אינן קיימות... ערבים מקבלים נשק ממדינות ערביות, אנו גם צריכים להיעזר בנשק".

 

Z5\3535
מברק מגולדה מאירסון למשה שרת,16.12.1947 (Z5\3535)


היא כבר נדרשה בעבר לתת לבריטים דין וחשבון על פעילות ה'הגנה', כששימשה כמזכירת הוועד הפועל של ההסתדרות, והייתה עדה מרכזית במשפט רייכלין-סירקין, בספטמבר 1943. המשפט, שבו הואשמו שני חברי הסתדרות העובדים בהעברת נשק מהצבא הבריטי לישראל, שימש לצרכי ראווה ונוצל להכפשת מוסדות ההנהגה, ובעיקר את הסוכנות היהודית, ואת מפעל ההתנדבות היהודית לצבא הבריטי. בתגובה למשפט הכריזה הנהלת הוועד הלאומי על שביתה כללית ביישוב. גולדה מאירסון נקראה אז לדוכן העדים על מנת להעיד על חפות הארגון וחבריו מגנֵבה ומשימוש בלתי חוקי בנשק.

 

עדותה, שפורסמה בעיתון "על המשמר", השאירה רושם רב על הציבור, שכן היא תבעה הכרה בריטית בנאמנותם של היהודים המתנדבים לשירות הצבא הבריטי. יותר מכך, דבריה ביטאו גאווה יהודית ועמידה עיקשת על זכותם של היהודים להגן על עצמם. כך אמרה בעדותה:

"היו לנו ניסיונות מרים מאוד בארץ הזאת. כשאני אומרת שאנו מוכנים להתגונן אני רוצה שיהיו דבריי ברורים. אין זאת הגנה עיונית. אנו זוכרים עדיין את הפרעות של 1921, 1922 ו-1929 ואת שנות המהומות מ-1936 עד 1939. בארץ יודעים הכול, כמו גם השלטונות, כי לא די ששום דבר לא היה נשאר, אלא שגם הכבוד היהודי היה מוכתם ללא היו אנשים המוכנים להגן ולולא הגנו צעירים יהודים אמיצי לב על היישובים העבריים".

 


מתוך עיתון "על המשמר", 7.9.1943 (PR\25009)

 

החשיבות העצומה שייחסה גולדה מאירסון לשירות בצבא הבריטי באה לידי ביטוי גם במסמך מפתיע שנמצא בתיקים של לשכות הגיוס והשחרור, השמורים בארכיון. היא הגישה בקשה לשחרור מגיוס על מנת למלא את תפקידה בשליחות הוועד הפועל של ההסתדרות. לא היינו מצפים מבעל תפקיד ציבורי שינהג כך, אך גולדה מאירסון חשה צורך לקבל שחרור רשמי מלשכת הגיוס לטובת ביצוע תפקידה.

 

 S37\71

בקשה לפטור מגיוס של גולדה, 25.1.1943 (S37\71)

 
 

תחום נוסף לגביו התעמתה עם פקידי הממשל הבריטי היה מדיניות העלייה, או נכון יותר לומר האיסורים שהחילו על כניסת יהודים לארץ ישראל. כראש המחלקה המדינית בתקופה שלאחר השואה, פתיחת שערי הארץ להצלת יהודים מכל העולם הייתה בראש מעייניה, והיא עודדה עלייה בכל דרך אפשרית – גם בלתי-חוקית.

כך משתמע מדברים שנשאה באוגוסט 1947:

 "בעניין העלייה אנו צריכים לא רק להסתפק במחאה נגד הממשלה ולא רק בעידוד ובתודה לאלפים אלה שככה עמדו כי אם אנחנו צריכים לתת, כל יהודי באשר הוא יהודי צריך לתת, תשובה יותר ממשית, והיא שהוא במידת מה נשתדל להשתוות ליהודים האלה על האניות. הוא יכול לעשות זאת בדרך אחת. לדאוג שיותר ויותר אניות תצאנה לדרך ויותר ויותר יהודים יצאו לדרך לארץ." (J1\2704\3)

 

כך גם בנאומה בקונגרס הציוני הכ"ב בדצמבר 1946 בלטה דאגתה העמוקה ליהודי התפוצות וגינויה את הממשל הבריטי, שמנע מהם לעלות לארץ.

"...עמדנו באין אונים להציל מאות ואלפי יהודים ואולי גם מליונים ממוות ודאי... הדבר היחיד שעמד על דרכם מתחום המוות אל תחום החיים היה חוק מדיני שקבעוהו זרים – הספר הלבן!"

"ברגע ההוא הוברר לנו כי המדינה היא הכרח לנו – לא כתכלית אחרונה, אלא כצורך דחוף, כדרך קרובה להצלת יהודים ולבניין ארץ ישראל". (BOD\101077)

 

גולדה מאירסון מצטיירת כמנהיגה, שניחנה ביכולת להיות תקיפה, כאשר לא חששה לעמוד על עמדותיה במגעיה עם הממשל הבריטי, כמו גם ברוך ובחמלה כלפי מצוקתם של היהודים בארץ ובעולם. אין ספק שתפקידה כמנהלת המחלקה המדינית בזמן כה קריטי היה גורם משמעותי בדרך להקמת מדינת ישראל.