כשחנוכה וכריסמס נפגשו בהודו

על אגרת ברכה לחג המולד, שנשלחה מהודו בדואר אוויר, כתב ראובן מאיר לבנו הבכור אמציה:

"מי שהדפיס את הניר הזה אִחֵל שנה טובה, אך אינו אומר למי מאחלים שנה טובה.

האם גם לנו? ולילדי ישראל בארצות הגלות? נקוה ככה! לחג החנכה שזה חג השחרור והדרור הלאומי שלנו אני מברך את כלכם בברכת "מועדים לשמחה"!"

מכיוון שלא היו בנמצא מכתבי ברכה לחנוכה, נאלץ מאיר לשלוח ברכות, שעוצבו עבור חג המולד לא לפני שמחק בעט את המילה Christmas, והוסיף את החג העברי. הוא שלח ברכה מאוירת גם לילדי הגן של נורית, בִּתו הצעירה, כדי שתוכל לשתף את חבריה בחוויות של אביה בהודו הרחוקה.

ברכה מראובן מאיר לאמציה, כסלו תש"ו, 1945 (A628\13)

אגרת ברכה לשנה החדשה ובה דרישת שלום מראובן מאיר לילדי הגן של נורית, חנוכה תש"ו, 1945 (A628\13)

סיפורו של ראובן מאיר מתחיל בגרמניה. הוא נולד בברלין ב-1908, למד רפואה והתמחה במחלקה הכירורגית בבית החולים העירוני. בשנה הראשונה להתמחותו עלו הנאצים לשלטון. מאיר חשש מהגורל המצפה ליהודי גרמניה, והחליט לעלות לארץ ישראל בהקדם. הוא קנה כרטיס הלוך-חזור כדי לקבל אשרת תייר מהקונסול הבריטי בגרמניה. לאחר שהגיע לארץ, ביקש להשיג  אישור תושב קבוע, ולכן נרשם ללימודים באוניברסיטה בירושלים. לאיזה מסלול בדיוק – הוא לא זכר (כי לא באמת התכוון לחזור לספסל הלימודים), אבל את האישור קיבל.

לימודי הרפואה בגרמניה לא הועילו למאיר במציאת עבודה בתחילת דרכו בארץ ישראל. הוא פנה לעבוד בעבודות מזדמנות בבניין ובחקלאות, וניצל את הזמן לשכלל את ידיעותיו בעברית. שנה לאחר מכן הוזמן על ידי מנהל מחלקה, שהכיר עוד מבית החולים בברלין וזה עתה עלה לארץ, לעבוד אתו בתל אביב תמורת משכורת זעומה. באותה שנה ראובן התחתן עם יהודית סלוצקאי, מזכירת אירועי המכביה השנייה. דרכה נודע לו, כי חברת "הכשרת היישוב" מחפשת רופא לעבודה בבאר שבע, והוא קפץ על המציאה. יהושע חנקין, מנהל החברה, הסביר לו כי במסגרת הקמת התיישבות עברית בדרום נחוץ להם רופא, שיישרת את האוכלוסייה הבדווית, ויתרום ליחסי הידידות איתם. בני הזוג רקמו קשרים טובים עם תושבי האזור, והמרפאה זכתה להצלחה, אך עם פרוץ המהומות באפריל 1936 הם נאלצו לעזוב את באר שבע.

ראובן ויהודית מאיר, 1958 לערך (A628\1)

מצבו הכלכלי של ראובן לא השתפר, והוא נענה להצעה מצד השלטונות הבריטיים להתגייס לצבא. עם גיוסו נותרו בבית יהודית ושני הילדים: אמציה בן הארבע ונורית בת שישה שבועות. מאיר הוכשר בקורס קציני רפואה בארץ ישראל, ואז נשלח לסוריה וללבנון. בראשית 1943 נשלח למפקדה הבריטית בהודו, ושם שירת כרופא יחד עם הכוחות שהתאמנו לקראת הפלישה ליפן.

חג החנוכה, שחל בסוף שנת 1944, היה משמח במיוחד עבור מאיר. באוטוביוגרפיה שפרסם לימים תיאר איך הוטל עליו במקרה לארגן את סידורי החג ביחידה:

"התקרב חג החנוכה. שירתתי בבית חולים כללי גדול באיזור מדרס, עיר גדולה בדרום תת-היבשת. בערב, במועדון הקצינים, סיפרתי למפקד היחידה על החג ופירושו. למחרת היתה הערה בפקודות יום: "חיילים בני האמונה היהודית, המעונינים לחוג את חג האורים יפנו אל סרן מאיר". באו רבים, חיילים ממנצ'סטר, מלונדון ומלידס. הקצינים לא באו. ממוטות עץ וממכסי בקבוקי בירה הכנתי חנוכיה. פרשתי סדין לבן על השולחן בצריף המגורים שלי, ומתוך סכום כסף שקבלתי לפי פקודת המפקד מקופת הסעד של היחידה הכנתי נרות וכיבוד קל וחגגנו את חג החנוכה. אחד החיילים בירך "שהחיינו וציוונו להדליק נר של חנוכה". המסובים שרו בקול רם מעוז צור, רבים ידעו את כל בתי השיר."

("מינואר 1933 ועד היום הזה: אוטוביוגרפיה", ד"ר ראובן מאיר, הוצאה עצמית, עמ' 22)

מכתב לאמציה עם ברכות לחג החנוכה ותקוותו של ראובן לחגוג עם משפחתו בשנה הבאה (A628\13)

אגרת ברכה לחג החנוכה לנורית. מהצד השני הוסיף ראובן "שלום ונשיקות, אבא" (A628\13)

מכתבים רבים שלח מאיר לאשתו ולילדיו במהלך שירותו בצבא הבריטי. המכתבים מלאים חן והומור וגעגוע רב למשפחתו. באלבום כיס קטן שמר תמונות שצילם בהודו, ולידם כתב עבור ילדיו משפטי הסבר על המראות האופייניים לרחובות הודו. בתחילת שנת 1945 הוא כתב ליהודית על השמחה שחש מכך, שנורית הקטנה זוכרת אותו למרות היעדרותו הארוכה:

"אני מאד מאד שמח לקרוא במכתבייך שהנוריתליין זוכרת אותי. ביחס לאמציה זה דבר אחר. סוף סוף חיינו ביחד במשך ארבע שנים וכשעזבתי את הבית, הוא כבר היה בן-אדם ואחרי כן ראה אותי מדי פעם בפעם. אבל הקטנטונת? מה היא יכולה לזכור עלי! אני שמח מאד!"

מכתב מראובן מאיר לילדיו, שבו הוא מסביר להם בצורה משעשעת כיצד מציירים מעגל, 3.11.1945 (A628\13)

תמונה של פיל מתוך אלבום התמונות שצילם מאיר בהודו. הוא כותב לידה: 

"שלא יגידו הילדים שאבאל'ה לא ראה פיל בשבילם!" (A268\36)

לאחר כניעתה של יפן הפליג מאיר לאנגליה, ומשם הצליח להגיע חזרה לארץ ישראל במאמץ גדול ולפגוש את משפחתו לאחר שלוש שנים וחצי. ב-1947 החל לעבוד כרופא כירורג במרפאות קופת חולים כללית בחיפה, ופעל להקמת השירות הרפואי בצפון לקראת מלחמת העצמאות. בשלהי הקרבות שירת כרופא צבאי בירושלים. לאחר השתלמות באנגליה ובארה"ב הצליח סוף סוף לקבל עבודה מתאימה להכשרתו. הוא עסק באורתופדיה, ובשנת 1957 החל לעבוד בביטוח הלאומי כרופא מחוז ירושלים והדרום. מאיר נפטר בירושלים ב-1989.

ארכיונו של ראובן מאיר נמסר ב-2018 לארכיון הציוני המרכזי על ידי בתו, נורית יובל, שגדלה להיות סופרת ומאיירת ספרי ילדים. את המכתבים שקיבלה המשפחה מהאב בתקופת שירותו בצבא הבריטי פרסמה נורית בספר "חיים של נייר". ארכיון ראובן מאיר מכיל תעודות אישיות, רשימות גנאלוגיות של המשפחה, טיוטות של ספרו האוטוביוגרפי, התכתבות אישית ומקצועית, מאמרים ופרסומים רפואיים.​

​​