מאת: ד"ר גיא ג'מו, ראש מדור מפות
רעיון חלוקת הארץ כפתרון טריטוריאלי לשאלת ארץ ישראל עלה לראשונה
באופן רשמי לדיון מצד הממשל הבריטי במהלך עבודתה של ועדת פיל. הצעות לפתרון
טריטוריאלי בצורת קנטונים (מחוזות) אוטונומיים, או באמצעות חלוקת הארץ, עורר שיח
ופולמוס נרחב בקרב ההנהגה הציונית. הדעות היו חלוקות בין המצדדים בחלוקה לבין
המתנגדים לה.
דוד בן־גוריון, חיים ויצמן ומשה שרת (שרתוק) בקונגרס ה־20 בציריך,
1937 (PHPS\1339780)
מאמץ דיפלומטי ומדיני נרחב של ההנהגה הציונית ליווה את דיוני הוועדה, במטרה
להשפיע על תוכן ההחלטות ועל תוואי הגבולות שיוצע בדוח הסופי. הוא הגיע לשיאו
בשבועות האחרונים לפני פרסום החלטות הוועדה. אחד האישים הבולטים בפעילות זו היה
משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שהביע התנגדות עקרונית לרעיון
החלוקה בשל המתווה הספציפי הכרוך בכך. לתפיסתו, החלוקה תוליד "מדינה
מיניאטורית" חסרת עומק אסטרטגי ויכולת קליטה, שבמקום לפתור את הסכסוך רק
תחריף את ההתנגדות הערבית ותוביל לנסיגה בריטית נוספת מהתחייבותה כלפי התנועה
הציונית.
הדחיפות המדינית באותה עת משתקפת היטב בסדרת מברקים מוצפנים ששלח שרת
לדוד בן־גוריון, ששהה בלונדון בתחילת יולי 1937, ערב פרסום המלצות ועדת פיל.
תכתובות אלו, שהיוו חלק בלתי נפרד ממאמצי ההשפעה על החלטות הוועדה, שופכות אור על
עמדתו המדינית ועל הלך רוחו של שרת בימים הגורליים לתנועה הציונית. מיומנו האישי של
משה שרת, "יומן מדיני", אנו לומדים כי המברקים נשלחו במהלך נסיעה קצרה,
בת פחות מיום, לקהיר. הוא ציין שהגיע בטיסה לקהיר ביום שישי ובשבת כבר חזר לירושלים.
מטרת הגעתו לקהיר אינה ידועה, ייתכן שהייתה קשורה בפגישות עם פקידי משרד המושבות
הבריטי, אולם נראה כי טרם הנסיעה קיבל שרת לידיו עותקים של דוח ועדת פיל כך כתב
ביומנו: "שלשום בבוקר הושג החיבור בבת אחת ובשני צינורות שונים הגיעו
שני טפסים, מקור ותרגום [...] נשארה לי עוד שעה חטופה שקראתי בה את המחצית
הראשונה של החיבור, אך לקריאת החלק השני והעיקרי הגעתי רק בגבהי מרומים
[במטוס לקהיר]. הרצתי לך [לדוד בן־גוריון] ארבעה מברקים עד לשיחתנו, אך הבינותי
שלאותה שעה נתקבלו רק שניים וגם אותם, כנראה, טרם הספקת לקרוא" (ההדגשות
וההערות שלי, ג"ג).
תמלול המברקים ששלח שרת לבן־גוריון בעת שהותו בקהיר, 2.7.1937, עמוד
אחד מתוך שניים, מארכיון המחלקה המדינית (S25\5474)
ניתוח תוכן המברקים מגולל לא רק את פרטיה הטכניים של תוכנית החלוקה
המסתמנת, אלא גם את מורכבות הלך מחשבתו המדינית־דיפלומטית. שרת, שהצטיין בסגנון
עברי מלוטש, שילב לעיתים קרובות שמות קוד השואבים מן המקורות המקראיים והספרותיים.
ייחודם המובהק של המברקים טמון במאפייניהם הלשוניים – הבחירה המוקפדת של מילות
הצופן והמבנה הטקסטואלי – המעידים כולם על עומק הדרמה ההיסטורית שבה היו נתונים הכותבים. בחירה זו נועדה לצורכי ביטחון והסתרה מול הממשל הבריטי, אך שירתה
תכלית נוספת, יציקת הקשר היסטורי עמוק לתוך הדיון המדיני העכשווי.
במברק הראשון מתאר שרת "שרטוט גאוגרפי", שהוא תיאור מילולי למפת
החלוקה המסתמנת. גם במברק השני יש תיאור גאוגרפי של המדינה היהודית הצפויה,
ובו שרטוט קווי המתאר של מדינה קטנה, קטועה על ידי מסדרונות בריטיים, שבה חלק
מהערים נותר עדיין תחת שלטון המנדט. אולם במברק זה הוא מעביר את הדיון למישור
העקרוני ועוסק בשאלות כגון מי שולט והיכן, מה מעמד המקומות הקדושים ואיך ייראו
היחסים הכלכליים דמוגרפיים.
עיבוד של מפת החלוקה שנעשתה ככל הנראה ע"י המוסדות הציוניים כדי להמחיש את קווי החלוקה.
מודגשות בה ארבע הערים בשטח המדינה היהודית, שייוותרו תחת שלטון המנדט (MM\385)
בשני המברקים בולט השימוש בטרמינולוגיה מקראית לתיאור אתרים
גאוגרפיים, כגון "יבוס" (ירושלים), "אפרת" (בית לחם),
"עיר יונה" (יפו – על שם יונה הנביא שהפליג מחופיה) ו"שקמונה"
(חיפה). מילים אלו מחברות, באופן סימבולי, בין הדיון המדיני העכשווי לבין הזכות
ההיסטורית היהודית על הארץ. לצד אלה, שרת עושה שימוש במונחים שלטוניים מימי קדם:
"פתשגן" (במקור פירושו עותק או נוסח כתב) משמש שם קוד למנדט הבריטי.
עומק התחושות המדיניות של שרת משתקף בבחירת המונח "מכלאה" לתיאור מובלעת
(Enclave),
ביטוי הממחיש את תחושת הסגירות והחנק הפוליטי שחש לנוכח האזורים שנועדו להישאר
בשליטה בריטית. נוסף על כך, כינוייו לטבריה – "עיר כנרת" וצפת – "עיר
הארי" (על שם האר"י הקדוש) מדגישים את הערך הרוחני־היסטורי של ערים אלו.
ביטויים אלה מקבלים משנה תוקף נוכח המלצות ועדת פיל, שקבעו כי ערים אלו ייוותרו
תחת פיקוח מנדטורי זמני בלב המדינה היהודית המיועדת (הערים המודגשות בלבן במפה לעיל).
המברק השלישי מעיד על הביקורת הנוקבת של שרת על תוואי הגבולות המוצע. הוא
מזהה את "הפרצות" בתוכנית ומדגיש כי גבולות הם לא רק קווים גאוגרפיים,
אלא גם ייצוגים סימבוליים בעלי משמעות לאומית. כך לדוגמה התייחסותו לכוונה להשאיר
את דגניה ("אם הקבוצות") מחוץ לתחומי המדינה היהודית, צעד שנתפס בעיניו
כפגיעה מהותית באתוס ההתיישבותי הציוני. בניסיונו לשפר את תנאי החלוקה, ביקש שרת
ליצור זיקה בין התקדים הטריטוריאלי שהוצע לערבים לבין צורכי היהודים: אם ליפו
("עיר יונה") יינתן מסדרון למדינה הערבית, לפי אותו עיקרון יש להעניק גם
ל"יבוס החדשה" (ירושלים העברית שמחוץ לחומות) מסדרון שיחברה למדינה
היהודית.
תמלול המברקים הנוספים ששלח שרת לבן־גוריון, 2.7.1937 (S25\5474)
במברקים הבאים ניתח שרת את הפסיכולוגיה המדינית הבריטית שהובילה
לגיבוש הצעת החלוקה. הפתרונות שבחנו עד עתה היו בבחינת "תרופות הרגעה"
בלבד (פאליאטיביםPalliatives ) ובדרג המדיני הבשילה
ההכרה שרעיון הדו־קיום נידון לכישלון, ושתי התנועות הלאומיות הן נפרדות ואינן מתמזגות.
עוד חושפים המברקים את מורכבות הדילמה הבריטית: חשש מפני נסיגה מההתחייבות שניתנה בהצהרת
בלפור והפקרת היישוב היהודי מול הקושי לכפות את המנדט על האוכלוסייה הערבית.
על אף הסתייגותו העקרונית ממתווה החלוקה, ניכר כי שרת זיהה בה מוצא
יחיד למניעת קריסת המפעל הציוני (בדומה לוויצמן ולבן־גוריון). הוא מצטייר כריאליסט
מפוכח, שאינו משלה את עצמו בנוגע למגבלות המדינה המוצעת, "קטנה וקטומה"
כהגדרתו, אך החרדה מהמשך המנדט באותה המתכונת עלתה על החששות מהחלוקה.
בפרספקטיבה היסטורית רחבה, מברקים אלה היוו תשתית לפולמוס המכונן שיוסיף
ללוות את התנועה הציונית עד להקמת המדינה: הדילמה בין מדינה יהודית מצומצמת ללא
רציפות טריטוריאלית, לבין המשך המאבק על שלמות הארץ תחת שלטון מנדטורי שהפך עוין
לשאיפות הלאומיות של היישוב העברי.
זוהי רק הצצה קטנה לדרמה הגדולה. אנו מזמינים אתכם למסע מרתק בין מסמכים, תעודות, תצלומים, מפות וצפנים
בתערוכה שכותרתה: "צומת הכרעה: 90 שנה לדיוני ועדת פיל ולרעיון חלוקת
הארץ". במסגרת ליל הארכיונים 2026, שיתקיים ביום רביעי, 10 ביוני
2026, יציג הארכיון הציוני תערוכה חד־פעמית במלון וולדורף אסטוריה (לשעבר מלון
פאלאס) – המלון שבו התכנסה ועדת פיל. >> לפרטים המלאים על האירוע