נדודי הארכיון

הארכיון חוגג מאה שנה לייסודו, ובמסגרת ההכנות ל'יום הרליץ' של האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע, שנערך בארכיון בסוף מרץ, נחשף מידע על נדודי הארכיון הציוני מראשיתו בברלין ועד להגעתו לארץ ישראל בשנת 1933. ראשי התנועה הציונית חזו את הקשיים הצפויים בהשארת הארכיון בגרמניה הנאצית, ועשו כל שביכולתם כדי להציל את המסמכים היקרים.

הארכיון הציוני נוסד בגרמניה בשנת 1919, והחל את דרכו במשרדי התנועה הציונית בברלין. למנהלו הראשון התמנה ד"ר גאורג הרליץ (1968-1885), שעמד בראשו במשך יותר משלושים שנה. במהלך שנות ה-20 של המאה הקודמת נדונו כמה פעמים יוזמות להוצאת הארכיון הציוני מגרמניה. הרליץ אף ערך בירורים ואסף הצעות מחיר בנוגע להעברת תכולת הארכיון ורכושו הפרטי לירושלים – כוונתו הייתה לעלות לארץ ישראל יחד עם הארכיון, אך היוזמות הללו לא הבשילו לכדי מעשים.

השינויים הפוליטיים בגרמניה בשלהי 1931 הגבירו את החשש לפגיעה בארכיון. כוחם העולה של המפלגה הנאצית בהנהגתו של היטלר ושל החוגים הקומוניסטיים גרמו לדאגה אמִתית בקרב היהודים, והם חששו מפני הפיכה אלימה ותפיסת השלטון. במכתב ששלח הרליץ לליאו לאוטרבך, מזכיר המחלקה לארגון של הסוכנות בלונדון, הוא ציין שאמנם הוא "לא רואה שחורות כמו כולם מסביב", אבל לאחר התייעצות עם נציגים מקומיים של התנועה הציונית הוחלט לארוז בסתר ארבעה קרטונים עם המסמכים החשובים ביותר של הארכיון הציוני ולשלוח אותם לשמירה במשרדי התנועה הציונית בלונדון עד יעבור זעם. הוא קבע שני קריטריונים לבחירת המסמכים שיישמרו: "אם שלטון ימין או שלטון שמאל יראו את המסמך כנוגד את השקפתם ויסיקו מכך שהציונות מסוכנת למדינה, ואם יש למסמך ערך רב עבור הציונות וצריך לעשות את כל מה שביכולתנו על מנת שלא ייהרס".

הרליץ כתב את המכתב על נייר מכתבים אישי ולא על נייר רשמי מתוך חשש שמישהו יפתח את המכתב ויגלה את תכניתו. הוא ביקש מלאוטרבך לשמור על חשאיות:
"אני מבקש לא לפתוח את הארגזים... כדי לשמור על בטחונו של הארכיון ... אני מכין רשימה של האוסף שלא תכלול את המסמכים שאשלח ללונדון כדי שאם מישהו יעבור על הרשימה הוא לא יידע שהם היו שם... כבר עכשיו אנו רואים שמכתבים חשובים היוצאים מארגונים ציוניים לא מגיעים ליעדם – כנראה אנשי הימין שעובדים בדואר פותחים אותם – מה שאני מקווה שלא יקרה למכתב הזה..."

אם בשנת 1931 עוד שמר הרליץ על אופטימיות, לאחר עליית הנאצים לשלטון הוא כבר היה משוכנע בנחיצות המהלך להוצאת כל הארכיון מגרמניה. אנשי ההנהלה הציונית בלונדון, ליאו לאוטרבך, ברל לוקר וחיים ויצמן, הורו לו להתחיל באריזת המסמכים ב-4 באוגוסט 1933. תכולת הארכיון נארזה בתוך 154 ארגזים. הרליץ התלבט כיצד לשלוח את הארגזים לארץ ישראל כך שלא תתעורר התנגדות מצד הגרמנים, שעלולים לאסור על הוצאת החומר מגרמניה. סביבתו הקרובה יעצה לו להעביר את ארגזי המסמכים מבלי ליידע את הגורמים הרשמיים לגבי התוכן: מי שיפתח את המטען יראה ערימת דפים ולא יבדוק את תוכנם. אשתו אירמה יעצה לו ללכת באופן מסודר למשטרה וליידע אותם בדבר הכוונה להעביר את הארכיון לארץ ישראל. היא סברה שמכיוון שהשלטון הנאצי רק עלה לשלטון, הוא עוד לא הספיק להשפיע על עבודת המשטרה, ובוודאי יסכימו לבקשתו. הרליץ החליט לפעול לפי עצתה. הוא יידע את הפקיד במשטרה על העברת הארכיון, וקיבל לכך אישור רשמי. כמה ימים לאחר מכן הופיע איש הגסטאפו בארכיון. הוא דרש לראות את תכולת הארכיון כדי להחליט אם לאפשר את הוצאתו מגבולות גרמניה ולוודא שלא מדובר בתוכן המתנגד למשטר הנאצי. הרליץ הציג בפניו את האישור הרשמי שקיבל מהמשטרה והזמין אותו לבדוק את המסמכים תוך ציון העובדה שמדובר בחומר רב. איש הגסטאפו הבהיר, כי יוותר על הבדיקה אם הרליץ ייתן לו רשימה מסודרת של המסמכים ויצהיר שתוכנם לא בעייתי. הוא איים שאם יהיה בארגזים אפילו מסמך אחד שלא תואם לרשימה – האחריות תוטל על הרליץ והוא ייענש. הרליץ הסכים כמובן, וכך הצליח להעביר את הארגזים באנייה לארץ ישראל.  

הארכיון הגיע ללא פגע לארץ ישראל, והועבר למרתף בניין קרן היסוד בבניין המוסדות הלאומיים בירושלים. ארבעת הארגזים מלונדון נשלחו אף הם לארץ ישראל בשנת 1934, ואוחדו עם שאר מסמכי הארכיון. ההנהלה הציונית בלונדון שלחה ארגז נוסף, שהכיל מסמכים ארכיוניים של המשרד. לאחר מכן החלה תקופת התרחבות ועשייה בארכיון: הארכיונים של המשרד הארצישראלי ביפו ושל ועד הצירים הועברו אליו. לאחר שנקבע כי ישמש גם כארכיון ההיסטורי של היישוב החל הארכיון הציוני לקלוט גם מסמכים של מוסדות היישוב היהודי ושל מנהיגיו. בשנים הבאות הארכיון נדד בתחנות שונות בבניין המוסדות הלאומיים במקביל לגידול באוספיו. בשנת 1987 הועבר הארכיון למשכן קבע, שתוכנן על ידי האדריכל משה זרחי, ליד בנייני האומה.