"רצוני להיקבר בארון של מתכת באחוזת הקבר ליד אבי, ואשכב שם עד שעם ישראל יעביר את גופתי לארץ ישראל". כך כתב בנימין זאב הרצל בצוואתו האחרונה. 70 שנה עברו מאז העלתה מדינת ישראל את עצמותיו של הרצל לארץ ישראל, אך קדמו לכך יוזמות רבות מצד ההסתדרות הציונית, שלא הגיעו לידי מימוש, בעיקר בשל ויכוח פנימי בתנועה הציונית: באיזו עיר בארץ ישראל יש לקבור את הרצל?
הרצל נפטר ב-3 ביולי 1904, ונקבר בבית הקברות דובלינג בווינה, סמוך לאביו יעקב. ההסתדרות הציונית לא שכחה את צוואתו של הרצל. בארכיון הציוני שמור תיק עב כרס של המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, הכולל תעודות שונות בנוגע לתוכניות להעלאת עצמות הרצל לארץ ישראל כבר בשנות ה-20 של המאה הקודמת. האפשרות למימוש התוכניות הייתה קיימת, אך ההכרעה בנוגע למקום הקבורה דחתה פעם אחר פעם את הוצאתן לפועל.
בשנים שלאחר החלת המנדט הבריטי התפתח והתבסס היישוב היהודי בארץ ישראל. נדמה היה שבשלו התנאים למילוי צוואתו של הרצל ולהעלאת עצמותיו לארץ ישראל על פי בקשתו. נחום סוקולוב העלה בקונגרס הציוני הארבעה עשר (1925) את ההצעה הראשונה להעלות את עצמות הרצל לארץ ישראל. החלטה כזו התקבלה גם בקונגרסים הציוניים הבאים. ההנהלה הציונית החלה בשנת 1928 בבירור מוקדם לגבי רצונו המדויק של הרצל בנוגע לקבורתו. היא שלחה מכתב סודי לפרופ' הוגו ברגמן מהאוניברסיטה העברית (שכיהן גם כמנהל בית הספרים הלאומי) כדי שיבדוק בכתביו של הרצל האם ציין מיקום מסוים. המכתב נשמר בסוד, מכיוון שאנשי ההנהלה חששו מחילוקי הדעות הקשים שעניין זה יעורר. בתשובתו ציין ברגמן, שלא מצא בכתביו של הרצל התייחסות למקום מועדף.
מכתב של ההנהלה הציונית להוגו ברגמן, 1928 (S25\1355)
באופן טבעי חשו רבים שעל מייסד הציונות להיקבר בירושלים, הסמל לעצמאותו של העם היהודי ושאיפותיו. לעומת זאת היו עדויות מהימנות שטענו, כי רצונו של הרצל היה להיקבר בהר הכרמל, שסימל בעיניו את היישוב היהודי המתחדש. גם תל אביב רצתה לזכות בכבוד בשל חשיבותה ובשל היותה העיר העברית הראשונה.
מאורעות תרפ"ט גרמו להנהלה הציונית לשקול פעם נוספת את עיתוי העברת העצמות. הם חששו להעביר את עצמות הרצל בתקופה של אי ודאות. בתנועה הציונית היו כאלה שסברו, שיש ליצור זיקה בין מאורע משמעותי לעם היהודי ובין העלאת עצמות הרצל, ובטרם התרחשות מאורע כזה עדיף לחכות להזדמנות מתאימה יותר. לעומתם היו כאלה, שהכינו תכנית מפורטת להעברת ארונו של הרצל לארץ ישראל. אחד מהם היה מאיר דיזנגוף, ראש עיריית תל אביב, שהמליץ לפעול לפני פטירת הדור המייסד של התנועה הציונית. במכתבו ציין שהוא אינו לוקח חלק בוויכוח בנוגע לעיר שבה ייקבר הרצל.
הצעתו של מאיר דיזנגוף, ראש עירית תל אביב, להעלאת עצמות הרצל, 1932 (S25\1355)
התארגנות ציבורית בחיפה החליטה לקדם מחדש את התוכנית לקבורת הרצל ולהשפיע על ההחלטה על מיקום הקבר. בשנת 1932 הוקמה "הוועדה החיפאית להעלאת עצמות ד"ר בנימין זאב הרצל ז"ל לארץ ישראל". במכתבים חוזרים ונשנים נימקה הוועדה מדוע על הרצל להיקבר בהר הכרמל: מנהיגי הציונות ומקורביו של הרצל, נחום סוקולוב ויונה קרמנצקי, העידו ששמעו מדוד וולפסון על רצונו של המנהיג להיקבר בהר הכרמל; בספרו של הרצל 'אלטנוילנד' מוזכרים חיפה והכרמל כמרכז התיישבות חדש ומרכזי בארץ ישראל, וג'או לוי, הדמות בספרו, שהוציאה לפועל את ההתיישבות היהודית החדשה ולפיכך מזוהה כבן דמותו של הרצל, אומרת: "ולכשאמות רצוני לנוח לידו של ידידי פישר, שם למעלה בבית החיים שעל הר הכרמל, המקום אשר ממנו אוכל להשקיף על ארצי האהובה ועל ימי האהוב." הוועדה אף הציעה שטח מסוים על הר הכרמל, שהתאים להקמת הקבר.
הוועדה החיפאית הצליחה לגרום לכך, שנציגי הנהלת הסוכנות באו לבחון את החלקה שהוצעה על הכרמל. הנציגים התרשמו מאוד מהמקום ומהנוף שנשקף ממנו, אך הוא היה שומם ולא מיושב. ההערכה הייתה שיעברו כמה שנים עד שיישבו אותו כראוי. בינתיים הציעו חברי הוועדה לקבור את עצמות הרצל באופן זמני בחצר הטכניון בחיפה. ההנהלה הציונית בלונדון הביעה את הסכמתה לקבורה זמנית בטכניון, אך ההנהלה הציונית בירושלים סברה שעדיף לא להביא את עצמות הרצל לארץ אם הכוונה לקבור אותו בקבורה זמנית. הם החליטו להעביר את ההחלטה בדבר מקום קבורתו של הרצל לוועד הפועל הציוני "היות וחוששים שדבר המקום עלול ליהפך לסלע מחלוקת בין ערים והוגים בארץ".
מכתב של הוועדה החיפאית להעלאת עצמות הרצל ובו העלו את הטענות לקבירת הרצל בהר הכרמל, 1934 (S25\1355)
באפריל 1935 התכנסה ישיבה של 'הוועדה להעברת עצמות הרצל' בלשכה הראשית של קק"ל בירושלים. בין המשתתפים בישיבה היו מנחם אוסישקין, נחום סוקולוב ויצחק בן-צבי. הוועדה רצתה לקבל החלטה סופית בנוגע למקום קבורתו של הרצל, ולכן הזמינה את באי כוח קהילות ירושלים וחיפה וגם את ד"ר אלכס ביין, שנחשב למומחה להיסטוריה של התנועה הציונית. סוקולוב התעקש על כך שרצונו של הרצל היה להיקבר בחיפה: "הרבה פעמים שמעתי מפי וולפסון המנוח – שהייתי אִתו במגע יום-יום – שהרצל הביע את משאלתו שיקבר בחיפה על הכרמל... ולדעתי אין כאן כל שאלה – אין אנו יכולים לשנות את הצוואה של הרצל. בתו של הרצל, היורשת היחידה שלו, הביעה גם כן את משאלתה שהרצל יקבר בחיפה, ועל הועדה להתחשב בזה." ד"ר ביין נתן את חוות דעתו ההיסטורית: אין שום תיעוד לגבי מקום הקבורה, שהרצל רצה להיקבר בו בארץ ישראל. מהכתבים עולה שהרצל העריך את חיפה כעיר העתיד, אבל באותה מידה העריך גם את ירושלים. יתר על כן, וולפסון כתב בצוואתו שברצונו להיקבר לצדו של הרצל בארץ ישראל, אבל גם הוא לא ציין מקום מסוים. בן-צבי הוסיף שהרצל כתב בצוואה "עד שהעם העברי יעביר את עצמותי לא"י" , כלומר הוא השאיר את ההחלטה לעם העברי. אוסישקין הוסיף בתקיפות: "כל העם דורש שהרצל יקבר בירושלים. ואני אומר גלוי: לו הייתה לנו צואה בכתב על רצונו להיקבר בחיפה, הייתי דורש לקבור אותו בירושלים. כי זהו לא הדבר הנוח להרצל, ובזמן שהצוואה איננה מתאימה לעניינים כללים של העם אזי אין מקיימים את הצוואה הזאת. מבחינה פוליטית ולאומית הרי העברת עצמותיו לחיפה תהיה מכה גדולה בשבילנו." בסיכום ישיבה זו הוחלט לקבוע את הר הצופים בירושלים כמקום הקבורה של הרצל.
ד"ר מיכאל רינגל, יו"ר הוועדה להעברת עצמות הרצל לארץ ישראל, פרסם דו"ח מסכם בשנת 1936, ובו פירט שיקולים נוספים לפיהם כדאי להחיש את העלאת עצמות הרצל, למשל התגברות הכוחות הנאציים : "לאחר המלחמה, ובייחוד מאז גדל הישוב היהודי בשנים האחרונות בערים ירושלים וחיפה וכמה אישים חשובים מצאו מנוחתם באדמת א"י [ידידו של הרצל – נורדאו, ביאליק, אחד העם ואחרים] נעשתה השאלה לבוערת. ומאחר שלרגל התגברות האנטישמיות מאז עליית היטלר לשלטון בגרמניה, שאינה נמנעת גם מחילול בתי הקברות היהודים, קיימת הסכנה שהתגברות התנועה ההיטלראית עלולה להביא גם לידי חילול קברו של תאודור הרצל, הרי דחייה נוספת של העברת עצמותיו לא"י היא עתה בגדר סכנה. סיבה נוספת להחשת ההעברה משמשת העובדה, שתחת שלטונו של ווקופ שורר שקט בין הערבים בא"י ולא יהיו קשיים להעברה זו מצד הנציב העליון כפי שנמסר בדו"ח של הנשיא מר סוקולוב על שיחתו עם ווקופ במרץ 1933." לגבי מקום הקבורה הוא הגיע למסקנה שהרצל מסר את ההחלטה בידי העם היהודי: "היות ואפשר להגיד בבטחה, שהרצל היה קובע הוראה זאת בצואתו שנכתבה רק כשנה וחצי לפני מותו אילו רצה לתת הודעה מחייבת בנדון זה, ולא עשה זאת אלא ציין את ארץ-ישראל כמקום מנוחתו האחרון, הרי הגיוני הוא שהוא רצה להניח לעם היהודי, או להסתדרות הציונית כבאת-כוחו, בהפנותו לעם היהודי את הבעת רצונו להעבירו לארץ ישראל". לדעת רינגל צריך לקבור את הרצל בירושלים על הר הצופים או גבעה אחרת, שבה ירוכזו בעתיד קבריהם של מנהיגים יהודים וציונים.
דו"ח שכתב ד"ר מיכאלך רינגל, יו"ר הוועדה להעברת עצמות הרצל, 1936 (S25\1355)
ומה דוד בן-גוריון חשב על הסוגיה? בישיבת "הוועדה להעברת עצמות הרצל", שהתקיימה ב- 1936 בירושלים, אמר בן-גוריון: "בדבר אחד אנו מוכרחים להתחשב ברצונו של הרצל: במקום קבורתו. אמנם כשאדם מת אין לו רצון, אבל בחייו אדם יכול להגיד מה יהיה אִתו לאחר מיתה ואין רשות לבטל את זה, לכל הפחות במידה כזו להכריח את העם היהודי שיתחשב ברצונו. צריך שיהיה לנו דרך ארץ מפני רצונו של הרצל, אם היה לו רצון כזה, וזה קודם לכל הנטיות שלנו ולכל ההערכות שלנו ע"ד [על דבר] מקום כזה או אחר. אין אנו באים כרגע לקבוע את חשיבות המקומות בא"י. לדעתי, קבורתו של הרצל אינה משנה חשיבותו של שום מקום. ירושלים כבודה במקומה מונח, אם חיפה תהיה עיר עברית גדולה – היא תהיה."
הדיונים נמשכו עד לשלב שבו הוצאת עצמותיו של הרצל מווינה כבר לא הייתה אפשרית. מלחמת העולם השנייה פרצה במלוא עוזה. בסופו של דבר יצאה התכנית אל הפועל רק לאחר הקמת מדינת ישראל, והייתה למאורע היסטורי, שנטלו בו חלק רבים מתושבי הארץ. בסופו של דבר הייתה זו ירושלים שנבחרה , וקברו של הרצל הוקם בקצה העיר על פסגה גבוהה ולא מיושבת.
כרזה של ההסתדרות הציונית לרגל העלאת עצמות הרצל לישראל, 1949 (KRA\2241)