מתחילים בכוורת

רגע לפני שטובלים תפוח בדבש ומברכים בשנה טובה, הצצה אל ראשית תעשיית הדבוראות העברית בארץ־ישראל.

צמיחת הענף החלה במחצית השנייה של המאה ה־19, הודות לנוצרים אירופים ובהם הטמפלרים הגרמנים שהביאו לארץ ידע חקלאי מתקדם. את שיטותיהם אימץ ראובן לרר, בעליה של אחוזה חקלאית גדולה ליד אודסה, שבחר להתיישב עם משפחתו בוואדי חאנין (כיום נס ציונה), והניח את היסודות לדבוראות העברית. לרר ובני משפחתו הציבו בנחלתם כוורות וגידלו דבורים. אליהם הצטרפו מתיישבים נוספים מנס ציונה, שגדלה בינתיים, והפכה למרכז ייצור דבש בארץ ישראל.

בהדרגה נכנסו לשימוש כוורות מודרניות ניידות, המאפשרות את העברת מושבות הדבורים בעקבות פרחי הגידולים המשמשים להן מקור הזנה. כוורות אלה עשויות עץ, בעלות מסגרות נשלפות עם יריעות שעווה המאפשרות רדייה יעילה ושמירה על נחיל הדבורים. תחילה היו מכסי הכוורות משופעים, כדי למנוע חדירת מים, ובהמשך הוחלפו למכסה שטוח.

ענף הדבוראות היה מענפי החקלאות המובילים שבו השתלבו נשים חלוצות. פנינה פצ'ורניק, בתו של לרר, ייסדה ב־1918 את "אגודת מגדלי הדבורים העבריים". חיה ישראלי, בוגרת קורס ההכשרה הראשון המעורב לנשים ולגברים במקוה ישראל ב־1919, פיתחה מכוורת מקצועית במקום מגוריה בקבוצת כנרת. גם במשקי הפועלות הוכשרו דורות של מגדלות.

פריסת הכוורות הושפעה מצמיחת החקלאות, התפתחות הפרדסנות ונטיעת האקליפטוסים ברחבי הארץ. התפתחות ענף הדבוראות והתמקצעות העוסקים בו ניבטת מן התצלומים השמורים בארכיון: השתנות צורת הכוורת, לבוש הדבוראים ודרכי עבודתם. הצצה אל מלאכתם של ראשוני הדבוראים שהפכו את הארץ לזבת חלב ודבש.

כוורות במקוה ישראל, 1921 [משוער]