החלוץ האתיופי

 

מאת: נפתלי דויטש, ארכיונאי​

זימנה ברהני מלווה עולה חדשה מאתיופיה עם הגעתה לארץ, שנות ה־90 [משוער] (A667\36-3p)

זימנה ברהני הגיע לישראל מאתיופיה בגיל 15 עם קבוצת הנערים הראשונה שהצטרפה ל"כפר בתיה" ב־1955. קבוצה זו נכללה בתוכנית הכשרה חינוכית של הסוכנות היהודית, שנערכה בשיתוף פעולה עם ממשלת אתיופיה. בתום תקופת ההכשרה חזרו הנערים הבוגרים לארץ הולדתם כדי להשתלב בקהילה היהודית ולקרב אותה למדינת ישראל. ברהני לימד יהדות ועברית בכפרים במחוז גונדר, וסיפר לבני העדה על המדינה היהודית החדשה. לימים תיאר את תחושת השליחות שנטע בו נשיא המדינה יצחק בן־צבי, מיוזמי התוכנית, בעת שפגש את "נערי כפר בתיה" בצריף הנשיא בירושלים: "אתם חוזרים להכין את האחים שלכם לעלייה, אתם הגשר הראשון, אתם יוצאים בשליחות לאומית..." ("הגשר הראשון", עורך עזריאל קמון, 1996, עמ' 23), אך סיפר גם על הקשיים הרבים שאיתם התמודדו בוגרי כפר בתיה לאחר חזרתם לאתיופיה, ועל הפער הגדול בין מטרת התוכנית למימושה בפועל.

"אתם הגשר הראשון" – זימנה ברהני ונערי כפר בתיה מתארחים בבית הנשיא בן־צבי, 1956, מתוך הספר "הגשר הראשון" BK\63899))

 

ברהני חזר לישראל לאחר מלחמת ששת הימים בדרך לא דרך, אף שהמדינה טרם הכירה רשמית בקהילת ביתא־ישראל. הוא השתלב בארץ, התגייס לצבא, השתתף במלחמת ההתשה ואף נפצע במהלכה.

 

לאחר שובו ארצה נמנה ברהני על חבורה מצומצמת, שהקימה את התאחדות יהודי אתיופיה בישראל ופעלה נמרצות למען הכרה רשמית ביהודי אתיופיה ולמען העלאתם לישראל. בתחילת שנות ה־70 התנגדו רשויות המדינה לעליית ביתא־ישראל. רק לאחר פסיקתו של  הרב הראשי הספרדי עובדיה יוסף, שקבעה כי "הפלאשים הם צאצאי שבטי ישראל שהדרימו לכוש… הם יהודים שחייבים להצילם מטמיעה ומהתבוללות, ולהחיש עלייתם ארצה…" (1973), הכירה המדינה ביהדותם והחילה עליהם את חוק השבות. חלפו עוד שנתיים עד שממשלתו של מנחם בגין החליטה להעלות את הקהילה לארץ.

"הפלאשים הם צאצאי שבטי ישראל שהדרימו לכוש... יהודים שחייבים להצילם" פסיקת הרב הראשי עובדיה יוסף שהובילה להכרה של המדינה ביהודי אתיופיה, 1973. העתק. (C6\486)

 

אך טבעי היה שזימנה ישתלב במימוש משימה לאומית זו. הוא גויס ל"מוסד" בתחילת שנות ה־80 ופעל מתוך המחנות בסודאן למען העלאת יהודי אתיופיה ב"מבצע משה" (1985). מכתבי תודה לזימנה, השמורים בארכיון, חושפים טפח מפעילותו העלומה כאיש מוסד. ציון מוקירה מגן נר מתאר במכתבו את המפגש המפתיע עם זימנה בעת מסעם מסודן לארץ ישראל ב־1980: "אני זוכר כנער שיצאנו מהעיר נדריף לעיר הבירה חרתום בלילה בשתי רכבי ברנזיס (הנראים כג'יפים) הרכבים היו עמוסים בנשים, גברים וטף... פתאום באמצע הדרך עצרו אותנו איש בריון ואישה יהודים שידעו לאן פנינו מועדות. האיש אמר לנו בטון דיבור גבוה "גם אני נוסע אתכם!" ואיים עלינו שאם לא ניקח אותו שכולנו נתפס ע"י השלטון הסודני.... אחרי מספר שעות בחושך הגענו לעיר הבירה חרתום". ציון מוסיף וכותב שברהני היה כתובת לשאלות ובקשות גם לאחר הגעתם לישראל.

מכתב תודה לזימנה ברהני מאת ציון מוקריה, גן נר A667\25))

 

זימנה החל לעבוד בסוכנות היהודית ובתחילת שנות ה־90 חזר לאתיופיה כסגן הקונסול. בהמשך שימש קונסול ישראל ושליח עלייה. במסגרת תפקידו פעל למען להצלת עדת ביתא־ישראל וקישר בין פעילים באתיופיה לבין גורמים רשמיים בארץ.

"סיכן את חייהם של בני ביתו... למען הצלת יהודים" – מתוך מכתב רשמי מאת זימנה ובחתימתו למשרד הפנים, שבו הוא ממליץ על אחד השליחים, 1996 A667\31))

מכתב הוקרה מטעם זימנה, הקונסול בשגרירות ישראל, על פועלו של דורון תשתית, פעיל העלייה, 1996 A667\31))

 

זימנה המשיך ופעל גם למען העלאת היהודים מאזור קווארה(1992) . לצד תנאי החיים הקשים של תושבי האזורים הכפריים, ניצב בפניו אתגר גדול במאמץ לברר את יהדותם של בני הקהילה שביקשו לעלות לארץ ולהשיג לכך אסמכתאות. "מגיעים מדי יום אנשים מקווארה שלא אושרו לעליה... האנשים האלה בסכנת חיים... הגשם והקור הבלתי פוסקים בטוח יגרמו למחלות קשות – ואף לסוף טראגי – במיוחד לילדים קטנים ולקשישים..." כתב לנציג אגף אתיופיה במחלקה לעלייה בירושלים ממקום שהותו בגונדר בקיץ 1993.

"מגיעים מדי יום אנשים... שלא אושרו לעליה... האנשים האלה בסכנת חיים" מכתב מזימנה לנציג אגף אתיופיה במחלקה לעלייה, 1933 S6\22313))

 

על תרומתו הגדולה למען העלייה מאתיופיה זכה זימנה ב־1991 בפרס בן־גוריון ובאותה שנה השיא משואה בטקס הממלכתי בהר הרצל ביום העצמאות.

 

בסוף שנות ה־90 נאלץ זימנה לסיים את תפקידו בעקבות האשמות שווא על התנהלות לא תקינה ומתן אישורים לעולים שלא כחוק. רבים שלחו לו מכתבי תמיכה ועידוד, ובהם יהודה דומיניץ, מי שעמד בראש המחלקה לעלייה וקליטה בסוכנות היהודית: "הייתה לי יד בשילובך בעבודה הקדושה זו של הצלת עדת ביתא־ישראל. משך כל התקופה הזאת, במבצעים שקדמו למבצע משה ובמבצע משה היינו מלאי הוקרה והערכה למסירותך, לכושרך וליושרך. עשית דברים שבהם סיכנת את עצמך ואת חירותך למען העדה."

"ידעתי באופן כללי שהשמיצו אותך וידעתי גם שיצאת נקי מן ההאשמות. תיארתי לעצמי שכל המסע הזה השאיר בך צלקות, אך לא ידעתי מה עמוקות הצלקות האלו..." מכתב תמיכה בזימנה ברהני מאת יהודה דומיניץ, 2003 (A667\25)

 

זימנה אמנם נוקה לחלוטין מכל אשמה, אך התקשה לשאת את כאב העלבון. הוא חזר להתגורר באתיופיה ובריאותו התדרדרה. אל טקס ההוקרה שארגנו לו חבריו באוניברסיטת בר אילן בהשתתפות קהל של אלפים מבני העדה ומקרב הנהגת המדינה הוא הגיע חולה מאוד, ונפטר כעבור זמן קצר בפברואר 2015. 

​​​~ פורסם ב- 22.1.2025 ~​​​

​