שורה אחת - תקוות רבות

 

בשנים האחרונות אני חוקר את עלייתם לארץ של יהודי פולין בין השנים 1959-1956. עלייה זו, המוכרת בשם "עליית גוֹמוּלְקָה" (aGomulk) על שם מזכיר המפלגה הקומוניסטית בפולין, אפשרה את יציאתם של 35,000 יהודים מפולין באופן חוקי ובתנאי, שיגיעו למדינת ישראל בלבד.

אני מתעניין בעיקר במדיניות העלייה והקליטה של ממשלת ישראל והסוכנות היהודית בהמשך למחקריי בעבר על עליית יהודי צפון אפריקה.

במהלך אחד החיפושים שלי בארכיון הציוני עברתי על התיקים הסרוקים של מחלקת העלייה, שעוסקים ב"עליית גומולקה". נושאים של מדיניות וקבלת החלטות בדרך כלל לא מצויים בהתכתבות של מחלקת העלייה, אבל כמובן שאי אפשר שלא לעבור גם על תיקים אלה, המכילים מכתבים ותיעוד הפעילות של המחלקה. רבים מהתיקים, שבהם עיינתי, מכילים רשימות שמיות של מועמדים לעלייה. מדובר ברשימות ארוכות, שהפיק המשרד של מחלקת העלייה באוסטריה, ששימשה כתחנת מעבר לעולים מפולין בדרכם לארץ ב-1957. רשימות אלה כוללות את שמות העולים, את שנת לידתם ואת משלח ידם ואת שמות קרוביהם בארץ.

 

עולים מפולין בנמל חיפה, פברואר 1958 (PHPS\1332276)

 

על פניו מדובר ברשימות משעממות, ואם לא מחפשים אחר קרוב משפחה, אין טעם לעבור על כל הפרטים הללו.

החלטתי בכל זאת לעיין בכל הפרטים ברשימות, ופתאום נתקלתי בפרט מוזר. שמתי לב שיש לא מעט רשומות של משפחות, שבהן ההורים בשנות הארבעים המאוחרות לחייהם או אפילו בני חמישים ומעלה, שיש להם ילד אחד בן 12-10. הנחתי, שבאופן מקרי משפחות אחדות יכולות להתאים לפרופיל הזה, אבל בהמשך הרשימות ראיתי עוד ועוד הרכבי משפחות כאלה. כך למשל משפחת ברנקלו משצ'צין: האב סאלו יליד 1907 (כלומר בן חמישים) האם ליאונטינה ילידת 1910 (בת 47) ולהם ילדה אחת, מריה, ילידת 1948 (בת תשע). או משפחת בלדי מלודז': האב עמרם, יליד 1903 (בן 54) האם שורה ילידת 1909 (בת 48) ואליהם נלווית בתם, ברוניסלבה, ילידת 1949 (בת 8). להם אגב, לא היו שום קרובים בישראל.

 

 

ואז תוך כדי עיון ברשימה המשעממת הזו נפל לי האסימון. נזכרתי בחיבור, שפרסמה מחלקת הקליטה שנים אחדות מאוחר יותר שכותרתו "11 שנות קליטה: עובדות בעיות ומספרים", ובו הופיע תיאור דומה. החיבור התייחס למבנה המשפחתי של עולי "עליית גומולקה": יהודים שהקימו משפחות בצעירותם, נולדו להם ילדים, ואז כל משפחתם נספתה בשואה. הם ניצלו בדרך נס, ומצאו אלמן ואלמנה, אב שכול ואם שכולה, זה את זו במחנות העקורים או בחייהם במציאות החדשה. הם נישאו זה לזו, אך בגלל גילם המבוגר בעשור הרביעי והחמישי לחייהם, הם הצליחו להביא לעולם ילד אחד בלבד. בילד הזה הם תלו את כל תקוותיהם ומאווייהם. לאחר שתוכניתם להמשיך ולהתגורר בפולין קרסה, הם החליטו לעלות לארץ, ואז כבר היה צאצאם בן עשר.

 

 

11 שנות קליטה: עובדות בעיות ומספרים לתקופה [15 למאי 1948 - 15 למאי 1959], הסוכנות היהודית לא"י, מחלקת הקליטה, המדור לפרסומים וסטטיסטיקה, תש"ך-1959; כריכה ועמוד 182 (BK\67900)

 

מחלקת הקליטה מתארת בספר (עמ' 182) את סיפורה המייצג של משפחה עם הורים מבוגרים וילד יחיד, שביקשה לעבור מדימונה לתל אביב, מאחר שבדימונה לא נמצא מורה לפסנתר עבור בנם:

"יכול היה לשבת יהודי מפולין בדימונה, בתוך דירה יפה, מסודרת ומצויידת לעיתים גם בפסנתר, מסודר בעבודה במקצועו, משתכר יפה, והכל טוב לכאורה – אך הנה קפצה עליו פתאום רוגזה של המוזה לאומנות. הילד (או הילדה) פורט על פסנתר ובכל דימונה אין להשיג מורה להוראת הנגינה. בדמיון ההורים הופך הילד לילד פלא, אף כי לאמיתו של דבר אין הילד נבדל משאר ילדים רגילים. כאן יש לחדור לעומקו של מומנט פסיכולוגי ובעין חדה להסתכל אל תוך המציאות העגומה של יהודי מזרח אירופה – לאחר שנות השואה. רוב המשפחות חדשות הן – (מנישואין בפעם השנייה)... מבורכות משפחות אלה בילד אחד בלבד או לכל היותר בשנים. וכשמופיע במשפחה כזו ילד הרי הוא בבחינת עולם ומלואו;"

 

בעיון מקרי ברשימות סתמיות לכאורה של שמות ושנות לידה אפשר למצוא עוד ועוד דוגמאות לתופעה יוצאת הדופן. תופעה זו מהווה מצד אחד עדות לסיפור הטראגי של שואת העם היהודי ומהצד השני גם אות לשיקום ולחזרה לחיים של ניצוליו. כל זה התנקז לשורה אחת ברשימה: הורים מבוגרים, ילד צעיר, עלייה ארצה ותקוות גדולות.​

​​​​

​​​​​​​