מאת: בת גלים שער, יו"ר
הארכיון הציוני
עם מינויי לתפקיד יו"ר הארכיון הציוני המרכזי ביקש אחד המברכים
לדעת, האם נקראתי על שם האונייה "בת גלים". מקור שמי תמיד עורר עניין,
והשאלה על אונייה בשם זהה לשלי עוררה את סקרנותי, וכך גם למדתי להיעזר בחומרים
המצויים בארכיון. חיפוש באתר הארכיון העלה תמונות ומסמכים על אודות האונייה
"בת גלים". בין התצלומים בלטה תמונת פנים של בחור צעיר, גבוה ומרשים ותמונה
נוספת של בני משפחה מתחבקים. ההתרגשות הניבטת בתמונות רומזת על הפרשה המצמררת של האונייה.
מן המידע על אודות התצלום בקטלוג הארכיון התברר, כי מדובר ברב החובל של האונייה צבי
שידלו, שצולם עם שובו לארץ לאחר 100 ימים בשבי המצרי.
צוות האונייה "בת גלים" בקבלת הפנים עם שחרורם מהכלא במצרים, 1.1.1955
אוסף קרן היסוד, צילום: פריץ שלזינגר (PHKH\1287610)
צבי שידלו רב החובל של
האונייה "בת גלים" (שלישי מימין) עם שובו מהכלא במצרים, 1.1.1955
צילום: פריץ שלזינגר (NSC\114228)
מידע זה עורר את סקרנותי – מיהו רב החובל ומה הרקע למעצרו? על גב
התמונה מופיע התאריך 1.1.1955, עדות לכך שמדובר בתקופת המתיחות בין מדינת ישראל
למצרים על רקע השליטה במעבר הימי בתעלת סואץ. המצרים חסמו את התעלה למעבר סחורות
לישראל בניגוד לאמנת קונסטנטינופול (1888), המבטיחה מעבר חופשי בתעלה.
משרד החוץ הישראלי החליט להעמיד את המצרים במבחן ולנסות להעביר בתעלה
אוניית מסחר אזרחית עם דגל ישראלי. לצורך כך נרכשה אוניה בקוסטה ריקה, ושמה הוסב
ל"בת גלים". חודש ימים המתין בנמל מסאווה באריתריאה צוות האונייה, שמנה עשרה
אנשים, עד שהתקבל אישור ממשרד החוץ להפליג. האונייה הוטענה בסחורה, המיועדת לפריקה
בנמל חיפה, הונף הדגל של צי הסוחר הישראלי וההפלגה החלה. הדרך נמשכה יותר
מהמתוכנן, והייתה מאתגרת בשל תנאי מזג האוויר. בערב ראש השנה תש"ה 29.9.1954 הגיעה
האונייה לפתח תעלת סואץ.
החשש מהתגובה המצרית התממש. הדגל הלא-מוכר
עורר את חשדו של הצי המצרי, שעצר את הספינה, והחיילים שעלו על הסיפון הופתעו מטקס הרמת
הכוסית לכבוד השנה העברית החדשה, שערך הצוות. לכל אחד מהם הוצמד שומר מזויין, והם נעצרו
ונלקחו לקהיר. התקרית עוררה הד נרחב. צוות האונייה הוחזק בשבי המצרי כמעט מאה ימים
בהאשמות שונות כולל כניסה אסורה לתעלה ורצח של שני דייגים. אחרי פעילות דיפלומטית
מאומצת הם שוחררו והוחזרו לישראל.
בימים הראשונים לוותה החקירה במכות וביחס
משפיל. הבטתי בתמונות של צבי שידלו וצוות האונייה בקבלת הפנים עם שובם, וחשבתי על
התחושות הקשות, שליוו את ימי המעצר הארוכים: אי הוודאות לגבי מצבם ומועד שובם
הביתה, החשש מן הצפוי להם מהמצרים והמחשבות על הילדים, על הנשים ועל בני המשפחה המודאגים,
הממתינים להם.
קראתי ביומנו האישי של משה שרת, שר החוץ
באותם הימים, השמור בארכיון, על החוויה שלו מהפרשה. למחרת שובם של העצורים ארצה
הוא תיאר את הדי האירוע, את תחושותיו הקשות בעקבות כישלון מעבר האונייה ואת דברי
העידוד של יוסף תקוע (ג'ו), איש משרד החוץ:
"...נראה כי וולטר, באזניו
שפכתי מרי שיחי אתמול בטלפון, בתנותי את המפלה שנחלנו (גם לציפורה [שרת, רעייתו] ירדתי
באותו לחן עגום), עורר את ג'ו היקר לבוא לעודדני. ובכן טען ג'ו, אעפ"י שנֹהל
היה לו להגיע להערכה שלילית לחלוטין של המבצע כולו, באשר לא היה לו כל חלק בהחלטה
עליו, הרי כמשקיף מפוכח וכמתנתח קר-רוח הריהו רואה בתוצאותיה של הפרשה כמה הישגים
מובהקים.... שיבחתי את ג'ו על ראייתי הצלולה ורוחו הטובה ובאמת הוקל לי והעולם
מסביב נעשה קצת פחות קודר". (משה שרת יומן אישי, 2.1.1955, עמ' 2)
"העיתונות מלאה על כל
גדותיה פרטי סיפור המעשה "דבר" דוחס את הצבעים הקודרים שלא
כדין...."
עמוד ראשון מיומנו האישי של שר החוץ משה שרת, 2.1.1955 (A245\191\4)
המאבק על מעבר סחורות ואוניות בתעלה המשיך
להיות במוקד הסכסוך בין מצרים לישראל. לימים האונייה "בת גלים" טובעה על
ידי המצרים, והפעם הראשונה שהתאפשר לאונייה ישראלית להפליג דרך תעלת סואץ הייתה
במאי 1979 לאחר שנחתמו הסכמי השלום עם מצרים.
ממתינים לצוות האונייה עם שחרורם מהכלא
המצרי, 1.1.1955
אוסף קרן היסוד, צילום: פריץ שלזינגר (NKH\429294)
מרגש לגעת בדפי ההיסטוריה, מרגש לקרוא מן
הכתב ומהיומן האישי של אישיות מוכרת ומשמעותית.
התמונות מקבלת הפנים הנרגשת לצוות האונייה
שמורות בין אלפי התצלומים והמסמכים בארכיון הציוני, המספרים את הסיפור של כולנו
יחד ושל כל אחד לחוד.
זכיתי לקצה חוט לעולם ומלואו, קצה חוט למפגש
עם שמי - בת גלים.