מאת: גיל
חובב, סופר ואיש תקשורת, נינם של דבורה ואליעזר בן
יהודה
כל האשכנזים טוענים, שהם צאצאים של הגאון
מווילנה, וכל התימנים מספרים, שהם נצר לבית רבי שלום שבזי. הכלל הזה ידוע לי היטב
בהיותי חצי תימני ורבע אשכנזי. כך שלא ממש התפלאתי שבחיפוש אחר חומר משפחתי מצאתי
עדות לטענה, שהסבתא של סבתא רבתא שלי הייתה צאצאית של הגאון מווילנה (ואנאלפביתית,
כיאה ליהודייה חרדית בתחילת המאה הי"ט).
אותה סבתא של סבתא רבתא, עלמה בשם
שרה-רבקה, נישאה לזלמן יונאס, שהיה גבוה ויפה תואר. הם חיו בשלווה והאריכו ימים –
היא עד גיל מאה והוא עד לשנתו המאה ושתיים. בנם, שלמה נפתלי הרץ יונאס, גבוה ויפה
כמותם, הוא מי שבמשפחתי רואים בו את מייסד השושלת שלנו, וכאן מתחילות ההתחשבנויות
(לפחות מצדי): מצד אחד, היה שלמה נפתלי הרץ יונאס מבשר החילוניות במשפחתי. הוא זה,
שצאצא או לא צאצא, השיל מעליו עול תורה ומצוות, ופנה לחילוניות המוחלטת ולאהבת
התבונה הטהורה. עד כאן – שתי נקודות.
שלמה נפתלי הרץ יונאס, 1896-1840 צילום: י. מביוס ((PHG\1102532
מצד שני, הוא זה שזיהה את הפוטנציאל הטמון
בעֶלם מֶזה הרעב אליעזר יצחק אליאנוב-פרלמן (לימים אליעזר בן יהודה). יונאס הוא זה
שאספו אל ביתו, חינכו, חָנכו ואף השיא לו את בתו הבכורה דבורה (ולימים גם את אחותה
הצעירה חמדה). עוד שתי נקודות.
אליעזר בן יהודה בחדר עבודתו, 1910 (PHG\1018048)
אבל אותו יונאס הוא גם זה שלא ממש הושיט יד
לבתו הבכורה, כשזו נמקה משחפת וסבלה ממחסור בעשר שנות חייה בארץ, ורק גירוש
היהודים ממוסקבה בשנת 1892 השיאו לעלות ארצה עם אשתו ועם ילדיו הנותרים, אחרי מות
בתו הבכורה. ואם זה לא
מספיק מצער, בארץ הוא שב אל האדיקות – חבש כיפה, שמר על חוקי הכשרות והודיע, שאין
סיכוי לחיים חילוניים בציון (אולי משום שרובם המוחלט של יהודי הערים היו חרדים ולא
כל כך ציונים). מאכזב, מאכזב מאוד.
דבורה בן יהודה לבית יונאס, 1891-1855. מתוך "האנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו" מאת דוד תדהר.
יחסה של משפחת יונאס לבת דבורה, האם
העברייה הראשונה, מעסיק אותי לא מעט. דבורה היא זו שהגתה את רעיון הנישואים בין
בעלה לבין אחותה הצעירה ממנה, חמדה (אז ביילה או פולה). היא השביעה את חמדה לשאת
את בן יהודה לבעל ולהיות אם ליתומיה. חמדה עמדה בהבטחתה, והייתה לכוח המניע מאחורי
יצירת המילון הגדול, ומבחינה כלכלית – לקַטָר שמשך אחריו את כל קרונות יצירת הפלא
הזו. אבל חמדה היא גם זו שלא הביאה את אחותה לקבורה באחוזת הקבר המשפחתית שעל הר
הזיתים (דבורה נקברה בלוויה עלובה למדי במקום אחר על הר הזיתים, וגם זה אחרי קרבות
מרים עם חרדי ירושלים, שלא רצו לקברה כלל). מבחינה היסטורית, אם חמדה היא הגיבורה
של מעשה חידוש הדיבור העברי בארץ ישראל, דבורה היא הקורבן, ואביהן, שלמה נפתלי הרץ
יונאס, לא מנע את הקורבנות הזו.
כך חשבתי עד שנתקלתי בארכיון הציוני בתיק, שבו
שמור פתק קטן ועליו נוסח ההספד, שפרסם שלמה נפתלי הרץ יונאס לבתו בגיליון מספר 20
של העיתון המשפחתי 'האור' בכ"ה בניסן תרנ"ב זמן קצר לאחר עלייתו ארצה:
"לא
נעזב עוד ביתי, לא נטשה נחלתי!
לא נפלה
סכתך, דבורה חמדתי
כי חמדת
לבבך אחותך רוחמה
עתה זה
באה בביתך שמה,
תמלא
החרבה, היא אם לילדייך
תשמור ראש
אישך, ורב שלום בנייך".
כמה עצוב,
וכמה אמיתי ועברי ויפה ורונן.
הכל נסלח.
מתוך דברי ההספד מאת שלמה נפתלי הרץ יונאס
על בתו דבורה, אפריל 1892 (A43\206)
דברי ההספד מאת שלמה נפתלי הרץ יונאס
על בתו, שפורסמו בעיתון ה"אור"
(צורף לגליון "הצבי" בניסן
תרנ"ב, 22.4.1892).
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
דבר הארכיון
ניכר לכל שפתקה זו היא העתקה מאוחרת של
דברי ההספד, ואין זה כתב ידו של האב יונאס. בניסיון להתחקות אחר מקור הכרטיסיה
מצאנו באותו תיק גם העתקה של מכתב מאת אליעזר בן יהודה - מכתב לחותנו יונאס, שצורף
למכתבה של דבורה בן יהודה לאביה ולאחיה בהיותה על ערש דווי, בקיץ 1891. המכתב
המשותף ומסמכים רבים נוספים נפגעו בשרפה, שפרצה בבית משפחת בן יהודה בתלפיות
באוגוסט 1928. עם העברתם לארכיון הציוני בתחילת שנות ה-70 לקחה על עצמה דולה בן יהודה
– וויטמן, בתם של חמדה ואליעזר להעתיק חלק מן מהמסמכים, שנפגעו בשרפה. נראה כי אז
הועתק לכרטיסיה בית אחד מדברי ההספד, שייתכן ונמצאים בשלמותם בין המסמכים החרוכים.
לצערנו, מפאת מצבם לא ניתן לעיין בהם.
את ההספד פירסם יונאס בעיתון רק כחצי שנה
לאחר מותה של דבורה. היה זה מייד לאחר שעלה עם משפחתו מרוסיה לארץ ישראל באפריל
1892. בדרכם ארצה עצרו בני המשפחה בקושטא, שם נפגשו עם אליעזר בן יהודה, שיצא
לקראתם מירושלים, ושם גם נערך טקס הקידושין בינו לבין חמדה, בתו הצעירה של יונאס. לאחר
הגעת המשפחה לירושלים חודשה הוצאת "האור" לשנה זו, ובגיליון הראשון
פורסמו דברים לזכרה של האישה והבת הראשונה. דברי הספד נוספים מאת ש"נ יונאס
פורסמו בעותון "האור" גם במלאת שנה למותה של בתו. (גיליון כ"א,
אלול תרנ"ב, 16.9.1892)
המכתב המשותף מאת דבורה ואליעזר בן
יהודה לאביה ולאחיה בהיותה על ערש דווי, שנכתב כנראה באוגוסט 1891.
משמאל מכתב מאת דבורה ביידיש, מימין מכתב מאת אליעזר בעברית. המכתב נפגע בשרפה,
שפרצה בבית המשפחה באוגוסט 1928. ((A43\3
"הכתיבה קשה מאוד עלי... חשבתי... שאתה
תבין יותר ויותר את התקדמות מחלתי..."
מכתב מאת דבורה לאביה ולאחיה בהיותה על
ערש דווי, שהועתק בתרגום לעברית.
למכתב המקורי נוספו הערות וביאורים, כולל אזכור
השרפה. A43\178))
~ פורסם ב- 20.9.2022 ~