התלאות בדרך לפרס ישראל

במוצאי יום העצמאות תשמ"ז (1987) לתדהמת הקהל נטל חתן פרס ישראל הטרי ד"ר אלכס ביין את תעודת הפרס מידי שר החינוך והתרבות, וירד מבמת הנשיאות באולם שרובר בירושלים מבלי ללחוץ את ידיהם המושטות של שאר המכובדים. התקרית המביכה כמו גם מאמצי המקורבים להביא לזכייתו של ביין בפרס מתועדים בארכיון הציוני.

 

מאת: ד"ר משה מוסק, לשעבר הגנז והממונה על גנזך המדינה 

ד"ר אלכס ביין מקבל את פרס ישראל, מאי 1987, באדיבות המשפחה.

ד"ר אלכס ביין (1988-1903) פעל במשך שנים רבות לקידום הארכיונאות בארץ מאז עלה לארץ מגרמניה, אחרי שפוטר ממשרתו בארכיון הממשלתי המרכזי בפוטסדאם עקב עליית הנאצים לשלטון. הוא החל לעבוד בארכיון הציוני, שימש כמנהלו שנים רבות, וכיהן כגנז המדינה הראשון מאז 1956 ובמשך 15 שנה. הוא חיבר את הביוגרפיה המונומנטלית על תיאודור הרצל, ופרסם ספרים ומאמרים רבים.

 

פרסי ישראל מוענקים החל מ-1953 לאנשים בולטים בתחומם או לבעלי תרומה מיוחדת לחברה בקטגוריות שונות, שנקבעות בכל שנה מתוך רשימה קבועה. כל תושב ישראל רשאי להמליץ על מועמד לקבלת הפרס בפני ועדת השופטים, שמגישה את המלצותיה לשר החינוך.

 

הניסיונות להגיש את ביין כמועמד לקבלת פרס ישראל החלו לאחר שפרש מניהול שני המוסדות הארכיוניים המובילים במדינה ביוזמת מחליפיו, גנז המדינה ד"ר פאול אברהם אלסברג ומנהל הארכיון הציוני ד"ר מיכאל היימן יחד עם דיקן הפקולטה למדעי הרוח ומנהל המכון לחקר הציונות באוניברסיטת תל אביב, פרופ' דניאל קארפי. אז, בשנת 1972 נדחתה מועמדותו.

אלכס ביין במשרדו, 1972 (PHG\1027983)

 

תריסר שנים לאחר מכן יזם צבי רענן, מנהל ספריית הפועלים, פנייה מחודשת למועמדותו של ביין לפרס ישראל, אך גם יוזמה זו לא הניבה פרי, כפי שמלמד מכתב התודה, ששלח לו ביין בראשית 1984: "אם תצליח לעורר את המחליטים, להחלטה חיובית ולסלק התנגדות של המונעים זאת, שכנראה ישנם רבים (לפי מה שנאמר לי מחברים וידידים) תבוא עליך ברכה ותהנה הוצאתכם יחד איתי".

 

כעבור שנה הוגשה שוב מועמדותו לפרס היוקרתי, גם הפעם על ידי ד"ר היימן ופרופ' אלסברג בקטגוריה של "תרומה להיסטוריה", אולם ועדת הפרס החליטה לא לדון בקטגוריה זו באותה שנה. חודשים ספורים לאחר מכן, במרץ 1986, ביקר בניו יורק יצחק נבון, סגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות, שם פגש את יוחנן, בנו של ביין, שעבד בנציגות ישראל באו"ם. יוחנן ביין ניצל את ההזדמנות, ושוחח עם השר על מועמדותו של אביו לפרס, שמצדו הבטיח לבדוק את הנושא.

 

בינתיים, פורסמה הודעה רשמית, כי פרס ישראל לשנת 1987 יכלול קטגוריה של "תרומה להיסטוריה". בעקבות זאת, הזדרזו פרופ' אלסברג וד"ר היימן להגיש מחדש את מועמדותו של ביין לפרס על "תרומתו להיסטוריוגרפיה הציונית". הם יידעו גם את יוחנן ביין, שמצדו פנה אל שר החינוך והתרבות, והזכיר לו את שיחתם בניו יורק בנוגע לאביו, תוך שהוא מתנצל על פנייתו "הבלתי מקובלת": "לא נוח לי לכתוב לך בנושא ולמען הטעם הטוב לא הייתי מתערב, לולא הדחף המוסרי והשכנוע שהפרס באמת מגיע לו וכן אמונתי העמוקה שהענקתו תתרום להארכת חייו בינינו. אבא בן 83, והפרס חשוב לו כאות עליון להערכה הציבורית והרשמית למפעל חייו". 

"למען הטעם הטוב לא הייתי מתערב", יוחנן ביין בפניה ליצחק נבון, שר החינוך הממונה על פרס ישראל, יולי 1986 L33\1176))

 

משה גלבוע, הממונה על פרסי ישראל במשרד החינוך והתרבות, ענה ליוחנן ביין מטעם השר, כי "הגיל אינו קובע אלא הישגיו למופת", אך רמז לו שיש סיכויים טובים להענקת הפרס לאביו. במזכר קצר משורבט בכתב יד רשלני ובניסוח די סתום כתב ליוחנן: "כמוני כמוך, אילולא כן, לא הייתי מנסח מחדש את הנושא, כדי שיתאים לו מועמד". דברים אלה מרמזים באופן מוסווה על שינוי קטגוריית הפרס בשנה זו מ"תרומה להיסטוריה" ל"תרומה להיסטוריוגרפיה הציונית", כדי שתתאים 'ככפפה ליד' לכתיבתו המחקרית של אלכס ביין ותיתן לו עדיפות. גם העובדה ששניים מחברי ועדת השיפוט, יו"ר הוועדה פרופ' דניאל קארפי ופרופ' אניטה שפירא, היו מקורבים לד"ר ביין, השפיעה מן הסתם על ההחלטה להעניק לו את הפרס. ראוי לציין, שאין כל תיעוד על כך שביין עצמו התערב במהלכים או פנה לגורמים שיסייעו לו לזכות בפרס.

"ההחלטה תלויה כמובן... רק בשופטים", מזכר תשובה מאת הממונה על פרסי ישראל במשרד החינוך ליוחנן ביין, 1986 (L33\1176)

תשובתו של הממונה על פרסי ישראל לפניית הגנז, שהתעניין בגורל הפרס: "העניין כבר כמעט מסוכם ומוסכם... אך אין לדבר בנדון עם איש. כל הדלפה תקלקל הפרסום", 1986 (L33\1176)

בנובמבר 1986 שלח שר החינוך והתרבות מכתב לביין, ובישר לו על זכייתו בפרס ישראל, "בזכות פועלך הרב בבניית הארכיון הציוני וגנזך המדינה וארגון הארכיונאות בישראל. בזכות ספריך ומאמריך על הציונות ועל הרצל ותולדות ההתיישבות וכן ספרך הגדול בשאלת היהודים". המכתב הנכסף הגיע ליעדו רק כעבור חודש, אך בינתיים, למרבה הפתעתו, שמע ביין ברדיו את ההודעה המשמחת. מסתבר, שהמכתב הרשמי נשלח בטעות לניו יורק, לכתובת מגוריו של יוחנן בנו, עקב מידע מוטעה, שביין שוהה עדיין במחיצתו.

ההודעה הרשמית על קבלת הפרס, נשלחה לכתובת שגויה בארה"ב, נובמבר 1986 L33\1176))

 

ביין היה ראוי לקבל את פרס ישראל ללא קשר ללחצים, לפניות החריגות, לשינויי ההגדרה ולקִרבתו האישית לחברים בוועדה. תרומתו הייחודית לארכיונאות בישראל מראשית עיצובה בתקופת היישוב ובמשך 36 שנה עד פרישתו לגמלאות ולאחריה, הייתה עצומה. הוא היה דמות מובילה ודומיננטית בארכיון הציוני המרכזי. ביין אדום השיער וחם המזג היה נועז, לוחמני ומקורי מאוד ביוזמותיו, ושאף לגדולות בנחישותו לממש את רעיון הפיכת הארכיון הציוני המרכזי לארכיון יהודי כלל עולמי ובמאמציו לשינוי גנזך המדינה מארכיון ממשלתי אפור ורשמי לארכיון ממלכתי. לצד אלה נזקפה לזכותו פעילותו הבלתי-נלאית במשך עשרות שנים לאיתור ארכיונים אישיים ומוסדיים ציוניים ויהודיים ברחבי העולם והבאתם לישראל. הפרס ניתן לו על תרומתו להיסטוריוגרפיה הציונית - ביין פרסם כשמונה מאות רשימות, מאמרים וספרים בשפות שונות בנושא. ספרו האחרון "שאלת היהודים – ביוגרפיה של בעיה עולמית", שפורסם בערוב ימיו, תרם רבות לזכייתו. 

 

ובחזרה לתקרית המביכה בטקס הענקת הפרס. כמה ימים לאחריה כתב ביין מכתבי התנצלות לחברי הוועדה וגם ליו"ר הכנסת, שלמה הלל, שניהל את הטקס: "מתנצל אני על כך שאחרי קבלת הפרס יצאתי את הבמה מבלי להודות לו ולחברים הנכבדים האחרים שישבו על הבמה. להצדקתי אוכל רק להעיר, כי כאיש ביישני מטבעי ולא רגיל לאור הבמה הייתי כנראה מסונוור ומבולבל ולא ראיתי ברורות את הקורה סביבי. קבל את תודתי המחודשת ואת התנצלותי". מהיכרותי הממושכת עם ד"ר ביין, מי שכיהן כגנז המדינה הראשון, ובמקביל ניהל את הארכיון הציוני המרכזי במשך שנים רבות, קשה לומר שביישנות הייתה תכונה בולטת שלו, אולי היה זה דווקא פיזור דעת.

"לא רגיל לאור הבמה", מכתב ההתנצלות של ביין, אוגוסט 1987 (L33\1176)

​​​​