בפנקס זיכרונות קטן תיעדה לאוני פרנק-לנדסברג את הרגשות העזים, שחשה כלפי חיים ויצמן, כאשר נפגשו. פרופ' מוטי גולני שופך אור על טיב הקשר ביניהם.
מאת פרופ' מוטי גולני, היסטוריון, ראש המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים ויצמן, אוניברסיטת תל אביב
ד"ר חיים ויצמן שהיה נשיא ההסתדרות הציונית העולמית (1931-1920, 1946-1935), ונחשב האב המייסד של מדינת ישראל. קשה לתאר את התנועה הציונית והיישוב מגשימים את הקמת המדינה כחמישים שנים בלבד אחרי הקונגרס הציוני הראשון, שכינס הרצל בבאזל ב-1897 ללא פועלו יוצא הדופן של ויצמן. ברוחו של הרצל עשה ויצמן את שמורו ורבו לא הצליח לעשות בצוק העיתים, שבהן חי ופעל, וכיוון שחייו נגדעו בטרם עת. ויצמן הצליח לרתום ולשמר את הברית הציונית עם בריטניה, המעצמה הגדולה בעולם בשעתה. ויצמן לא היה פילו-בריטי כמו הרצל וז'בוטינסקי. הוא היה בריטי, שפעל בראש התנועה הציונית והיישוב ממקומו בלונדון באפקטיביות היסטורית מעוררת השתאות. ויצמן היה אף מי שעמד מאחורי הקשר הציוני עם ארה"ב. ובעיקר, ויצמן היה המאפשר הגדול של הצמיחה היישובית המהירה בארץ בין שתי מלחמות העולם.
חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, 1920 (PHG\1017388)
במהלך העבודה על הביוגרפיה של ויצמן, שכתבתי יחד עם עמיתי וחברי פרופ' יהודה ריינהרץ, עמדנו נדהמים שוב ושוב נוכח הפער המרתק בין חלקו של האב המייסד, הוא חיים ויצמן, בהיסטוריה של הציונות ומדינת ישראל, לבין מעמדו בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. את הפער הזה ניסינו לצמצם ולו במעט בביוגרפיה, שראתה אור לפני כשנתיים בהוצאת "עם עובד".
ויצמן היה אישיות כריזמטית וחמה, איש של אנשים, גם של נשים. המעשה הפוליטי והמדיני המוצלח שלו עבר לעולם דרך קשרים אישיים מאוד. הקשרים הללו היו עבורו, כך למדנו, דלק ללא תחליף לפעילותו למען תשוקת חייו, שלא הייתה במדע, אלא בעניין הציוני.
בקיץ 1924, במלאת שנתיים לאשרור המנדט בחבר הלאומים, שלוויצמן היה בו חלק רב, הוא יצא לסיור במרכז אירופה. בכל המדינות שבהן ביקר, קיבלו את פניו נשיאים וראשי ממשלה. המרחב הגרמני חייך אליו מכל בחינה. בויסבאדן פגש ויצמן את יושב ראש הפדרציה הציונית הגרמנית באותה עת ד"ר אלפרד (לימים אברהם) לנדסברג ואת אשתו לאוני לבית פרנק. הוא נשבה מיד, לאו דווקא בקסמיו של אלפרד, באלה של לאוני. היא הייתה אז בת 24. כשלוש שנים קודם לכן ראתה אותו מרחוק בקונגרס הציוני בקרלסבד ב-1921. התרשמותה הייתה רבה, ולימים תיארה זאת כך: "האם הוא לא צועד כמו קצין ים? [...] הליכה כה טבעית, חופשית, ישרה, בטוחה ובכל זאת כה רכה, כפי שרק אדם הולך שמרבה לצעוד או שצריך להתאים את צעדיו לאונייה מתנדנדת".
לאוני פרנק לנדסברג. (התצלום מתוך הספר "האב המייסד"*, לקוח מאתר אילנות יוחסין ב-My Heritage)
חיים ויצמן בשיחה עם אלפרד לנדסברג בקונגרס הציוני ה-19 בלוצרן, 1935 (PHG\1024361)
הקשר הנשי המשמעותי ביותר של ויצמן בין שתי מלחמות העולם היה עם לאוני, בעיקר בשנים 1932-1924. ההתכתבות העשירה בין השניים מעידה עליהם, שלא היה זה "עוד רומן". לאוני הייתה לחיים אם, אחות, מטפלת וגם אישה אוהבת, בדרך כלל מרחוק. היא ידעה לתמוך בו ברגעיו הקשים, שהלכו ורבו בתפקידו כמנהיגה של תנועה לאומית במצוקה גוברת, לצד משבר הזוגיות הנמשך שלו עם ורה אשתו.
דרך שיחותיי עם אמנון ואהוד, בניה של חווה, בתם של לאוני ואלפרד, הגעתי ליומנה של סבתם, השמור בארכיון הציוני המרכזי. הוא אוצר בתוכו מידע רגשי שלא יסולא בפז. במחברת קטנה בכריכה שחורה, היא רשמה בגרמנית בפירוט את הזיכרונות מפגישותיה עם המנהיג הציוני בשנות ה-20 של המאה ה-20.
מחברת יומן בה תיעדה לאוני לנדסברג את פגישותיה עם חיים ויצמן, 1928-1924 (AK343\4)
באוקטובר 1924 הצטלב ביקורם של אלפרד ושלה בפלשתינה-א"י עם ביקורו של ויצמן. היא הייתה משוכנעת, שבשעת אחד מנאומיו בירושלים הוא אינו מסיר את מבטו ממנה. את מדמיינת, סנטה בעצמה. אך שוב ושוב חזרו עיניו אליה. לאחר הנאום הכירו ביניהם, והיא נשאה את לחיצת ידו החמה בימים שלאחריה, והתרגשה לדעת שבביקור בנהלל היא לנה במיטה, שבה לן אך אתמול ויצמן, ושבבנימינה טעמה מהכיבוד, שממנו התכבד אתמול. בדצמבר 1924 בשולי הוועידה הציונית-גרמנית בויסבאדן נפל דבר. היא ניגשה והציגה את עצמה. "לא דיברנו", נזכרה כעבור ארבע שנים, "אך הסתכלנו זה בעיניו של זו שוב ושוב. התלהבתי ממראהו, מגזרתו הגבוהה והגמישה, מראשו החטוב שהזכיר את ראשו של לנין, מהמצח היפה ומהקול, עמוק מאוד ומאופק, שאולי יכול להיות רק לאיש שרוסית היא שפת אימו, ומקסם אישיותו כולה". אחר כך היא ישבה לידו בארוחה אינטימית לכמה מבאי הוועידה בביתה, ואף הציגה לו את שתי בנותיה: "מיד הרגשתי שמבטו של ויצמן חובק אותי".
ויצמן הסתכל עלי... מחברת היומן של לאוני, אוקטובר 1924. (AK343\3)
ויצמן הנלהב פתח מיד בקשר מכתבים, שנעשה אינטימי יותר ויותר (המכתבים שמורים בגנזך ויצמן). לעיתים כתב לשני בני הזוג, לעיתים בנפרד. הוא לא שכח את מצוות הזהירות. הוא נהג לסיים את מכתביו עם ברכה מוורה, אף שהיא לא ידעה כמובן על טיב הקשר הזה. לאוני עצמה החזירה לו תשובה אירונית: "מסור דרישת שלום לאשתך, אף שמעולם לא פגשתי אותה".
לא בכל יום זוכה היסטוריון וביוגרף למסמך באיכות כזו. היומן הקצר הזה, ללא הקשר מתאים, עלול להיות מקור לרכילות סרת טעם. מהיכרות עם ההיסטוריה ועם הביוגרפיה של השניים נראה, שלצד זוגיות לא מספקת אצל שני הצדדים, ראתה לאוני בויצמן מנהיג מורם מעם שאין בלתו. היא עשתה כמיטב יכולתה לסייע לו במה שיכולה הייתה לסייע, בעיקר בעמידה על משמר מצבו הנפשי הרגיש ועל בריאותו הרעועה, בעת שעמד בלחצים כמעט בלתי אנושיים בתקופה קשה והרת גורל. הוא ראה בה משענת נאמנה ואוהבת ללא תנאי, משענת שלה היה כה זקוק.
אלא שלימים לא ידע ויצמן להכיר לה תודה. ב-1932 עלה הזוג לנדסברג ארצה. אלפרד היה לאיש הביטוח של ויצמן בארץ, ממקימי חברת "רסקו" וכפר שמריהו. ב-1944 בביקורו של ויצמן בארץ ביקשה ממנו לאוני סעד נוכח מצבה הנפשי הקשה. הוא הפנה לה כתף קרה.
* להרחבה: "האב המייסד, חיים וייצמן, ביוגרפיה, 1952-1922", מאת מוטי גולני ויהודה ריינהרץ (2020).