מאת: מוקי צור, חוקר ומחנך
בשנים האחרונות ישנה
מגמה מעניינת בהיסטוריוגרפיה הארץ-ישראלית של שיבה להיסטוריה של המשפחות. כנראה
שזו אחת התוצאות הברוכות של ייצוב החברה הישראלית כחברה רב דורית. אין זה דבר של
מה בכך. דורות ראינו בהתפרקותן של משפחות. הרומן טוביה החולב, שהפרק הראשון
שלו פורסם ב-1895, הוא מבט אירוני על המרד הבין-דורי: הבנות של טוביה מורדות בו ובמוסכמות
החברתיות והדתיות של הקהילות היהודיות. הביטוי הקיצוני ביותר לקרע בין הדורות הוא העובדה,
שבבתי קברות אחדים של חלוצים לא נזכרים שמות ההורים על המצבות, ובוודאי שלא נרשם
הייחוס. המהפכה המתחוללת בשנים האחרונות היא ,בין השאר, תוצאה של עליית קהילות
שלמות לארץ בשנות החמישים.
בתולדות היישוב בארץ ישראל פעלה
משפחה אחת, שהייתה למעצמה סמויה. זוהי משפחת חנקין, הקשורה במשפחת פיינברג,
הקשורה במשפחת קראוזה, הקשורה במשפחת וילבושביץ-שוחט. הקשר המשפחתי הענף הזה
השפיע רבות על פרקים בהיסטוריה, שבמבט ראשון לא נראים קשורים זה בזה. מניל'י
ועד "השומר", ממקוה ישראל ועד ראשית הקיבוץ, מהכשרת היישוב
ועד המושבות הוותיקות, מ"גדוד העבודה" ועד "ההגנה",
מפיתוח החינוך החקלאי ועד ראשית התעשייה הציונית.
משפחת וילבושביץ בחתונתם של
הבנים גדליהו ומשה בגרודנו, פסח 1892. מימין לשמאל, עומדים: משה ואשתו פוליה, גדליהו
ואשתו צילה, בן-הדוד אויגן ביאליסטוק. בשורה האמצעית: בנימין, אנה, האם שרה וסוניה
קולקין. יושבים על הרצפה: מניה ונחום. (PHG\1017256)
רוב הארכיון של השבט הגדול
הזה שמור באוספי הארכיון הציוני. חלקים מארכיון זה שכנו בארון מתים בחיפה. אימם של
האחים וילבושביץ נפטרה רחוק מאחוזת המשפחה בגרודנו, והאבא ביקש לקבור אותה בביתם.
את גופתה העבירו בארון, אך האבא היה חרד עקשן וסירב לקבור כך את אשתו. בניו, בני
משפחה משכילה ולעתים מתבוללת, כעסו מאוד, ושמרו את הארון. לימים הפך הארון למקום
משכנו הזמני של ארכיון המשפחה.
ילדי משפחת וילבושביץ ליד קבר האם שרה, גרודנו, 1901.
מימין לשמאל: גדליה וצילה,
משה, אנה ומניה (PHG\1017264)
במשפחת וילבושביץ זכתה מניה
שוחט למקום של כבוד בהיסטוריה החלוצית, ואחיה גדליהו ונחום נחשבו למייסדי התעשייה
המודרנית בארץ ישראל, אך בין האחים היה גם גיבור מרכזי ונשכח – משה וילבושביץ (1952-1869).
משה וילבושביץ, 1940 לערך (PHG\1017326)
משה היה הגאון של המשפחה והאח
החביב ביותר על מניה וילבושביץ-שוחט. סיפורו הוא כל כך יוצא דופן, שאת
ספר זיכרונותיו "לא על הלחם לבדו" (הספר נכתב על ידו בגרמנית
ותורגם ונערך על ידי משפחתו) סירבה להוציא לאור הוצאת ספרים מכובדת. כנראה
שהלקטורים לא האמינו לסיפור חייו.
הוא היה מרדן
וממציא, מנהל בית חרושת, שהעניק לפועליו את האפשרות ללמוד קרוא וכתוב. הפועלים שלו
ציינו את אחד במאי למרות איסור מטעם השלטון הצארי בתירוץ, שזהו יום הולדתו.
הוא היה בעל פטנטים חדשניים (כמאה במספר), שמשפיעים עד היום: תהליך ייצור
המרגרינה, שמן מעובד שלא מעלה עשן והומצא במיוחד עבור כנסיות, הלחם החי האפוי
שיוצר מנבטי חיטה מלאה, חלב סינתטי לאימהות, טכניקה חדשה לעיבוד שמן זית והפקת שמן
מכותנה. עלילת חייו לא נכתבה ספרותית, כי נדמה לי שהיא הייתה נחשבת בלתי
אמינה. הוא עצמו ביקש לברר אם הוא שפוי, ועשה זאת בהתייעצות עם פסיכולוג
מראשוני הפסיכואנליזה שפסק: האיש שפוי אך גאון.
מכתב למערכת "דאר היום" מאת מניה שוחט,
שבו היא מבהירה שמשה וילבושביץ הוא האיש שהמציא "לחם ויטמין" (לחם חי),
עליו אמר מוסוליני, כי זו ההמצאה הגדולה מאז החשמל. המכתב נשלח בתגובה לכתבה, שייחסה
את ההמצאה לאפרים רבינוביץ, שרשם במרמה את הפטנט
של וילבושביץ על שמו. (A211\53)
הכתבה השגויה ב"דאר היום", 28 במאי
1934 (A211\53)
המצאותיו של משה
וילבושביץ בהפקת שמן זית בטכנולוגיה חדשה כיוונו את בית החרושת הציוני הראשון, שקם
בבן שמן, בית חרושת "עתיד". בית החרושת איבד את עתידו במלחמת העולם
הראשונה, אז נהרס, אך סניפו הצפוני בחיפה היה לבית חרושת "שמן", ונוהל
על ידי האח נחום וילבוש. משה, שעלה לארץ ישראל ב-1919, מונה לאחראי על פיתוח
התעשייה ב"שמן", וסייע בהקמת מפעלים נוספים כמו "הטחנות
הגדולות" ובית החרושת למלט "נשר".
בית החרושת "שמן" בחיפה, 1923 (PHAL\1601587)
אולם המכונות בבית החרושת לשמן ולסבון "שמן", 1925 (PHG\1071770) וסבונים, שיוצרו במפעל. (PHG\1071773)
מנייה של תעשיית "שמן" בחיפה בחתימת משה וילבושביץ מחברי
ההנהלה, 1 במאי 1920 (NZFEI\402296)
משה הקים מהונו הפרטי מכון
מחקר באוניברסיטה העברית בירושלים "מכון משה" – לא על שמו אלא על
שם משה רבנו. היו בו טלסקופ וספר תורה. וילבושביץ עסק גם בחקר המזון. הוא היה האיש, שלחש באוזני מי שרצה לשמוע, כי בארץ ישראל יש לא רק קלוריות
אלא גם ויטמינים. בזמנו, ביטוי זה לא היה לא ידוע. הוא חיפש דרך תזונה רציונלית,
וחיבר על כך ספרים. יש להניח, כי היום חלקים מתורתו מקובלים על רבים מהמחפשים
תזונה בריאה.
משה וילבושביץ במעבדה באוניברסיטה
העברית (PHG\1098873)
משה וילבושביץ דגל בשיטת ההזנה הרציונלית: לא החומר הוא העיקר במזון, אלא
האנרגיה הגנוזה בו. לטובת קידום רעיונות אלו הוקמה "קבוצת נסיונות חיפה",
שבה הייתה חברה גם מניה שוחט. בשאלון, שהופץ בקרב אנשי היישוב, הם התבקשו לענות על
יחסם למלאכת הבישול לעומת שאר מטלות הבית וכיצד אפשר לשפר את ההרגשה בנוגע לביצועה.
(A211\145)
רוצים לענות על השאלון בעצמכם? כנסו לטופס: https://forms.gle/P9rQvAKbxcFHgwnf9
"כמות הקלוריות הנחוצה
לאיש זה או אחר נקבעת לפי הרבה גורמים. לפי משקל הגוף, לפי שטחו החיצוני, אם הגוף
נמצא במצב מנוחה או עובד עבודת מוח או עובד עבודה פיזית קשה." – מתוך טקסט
שכתב וילבושביץ על תורת ההזנה (A211\46)
אחותו מניה שוחט רתמה אותו – כמו
את שאר בני משפחתה – לעזרה מיוחדת לקיבוצים. העוני השפיע על התפריט ומצב התזונה
בקיבוצים היה בכי רע. מניה ביקשה ממשה להדריך את המבשלות, והוא קיים קורס מיוחד
למבשלות בקיבוץ.
בזמן מלחמת העולם השנייה,
כשהוקם גטו ורשה, חילקו בו 70,000 מנות מזון כל יום, שהוכנו במטבחים של בתים, של
מפלגות, של תנועות נוער ושל בתי ספר. זו הייתה פעולה ענקית של ערבות הדדית בזמן
מצוקה קיצונית. למזלם של מארגני המטבחים הללו שהתה בוורשה בימים הנוראים
ההם בוגרת הקורס של משה וילבושביץ, שהדריכה את העושים במלאכה במפעל המיוחד
והעצוב הזה.
חוקרי מזון וחוקרי ציונות,
חוקרי יחסי משפחה וחוקרי מהפכה ימצאו בארכיון הציוני אוצר מפתה על שבט וילבושביץ המופלא
ועל מורשתו של משה וילבושביץ.
~ פורסם ב- 18.12.2022 ~