הצצה למפעל 'חֲבֵרוּת דרך אימוץ' לציון 98 שנה להקמת קרן היסוד. המפעל, שיזמה והפעילה קרן היסוד בשנות ה-50, נועד לחזק את הקשר בין הקהילות בארץ לחו"ל באמצעות מכתבים הדדיים, ובזכותו גויסו טרקטורים, ציוד חדיש לחדרי מוזיקה, מכשירי רדיו ותקליטים עבור תלמידי ישראל.
מאת גיורא כץ, ארכיונאי
עם הקמת המדינה מעמדן של הקרנות הלאומיות מוּסד בחקיקה (קרן קימת בשנת 1954, קרן היסוד בשנת 1956), אך כיוון שחלק מרכזי מעבודתן היה גיוס כספים מיהדות התפוצות, הן נאלצו לשנות את הרטוריקה ואת אמצעי התעמולה שלהן, ופעלו לגייס כספים למטרות נקודתיות. במקביל, בסוכנות היהודית חיפשו דרכים כיצד לשמר ולחזק את הקשר בין יהדות התפוצות למדינת ישראל, ולבנות קשרים חדשים בין צעירים יהודים בארץ ובעולם ולהביא חלקים מהחוויה הישראלית לצעירים יהודים בעולם.
באמצע שנות ה-50 יזמה קרן היסוד מפעל חדש שנועד לתת לכך מענה, ובאמצעות אגף הנוער עודדה בתי ספר יהודים בארצות הברית ובקנדה לאמץ בתי ספר בישראל. מפעל האימוץ כלל התכתבות בין ילדים בני אותו גיל מישראל, מארצות הברית ומקנדה, בתקווה לפתח אצלם קשר רגשי לא רק עם מדינת ישראל אלא גם קשר אישי עם תלמידים בני גילם בארץ, וליצור הזדמנות למוסדות החינוך הישראלים לבקש תרומות נקודתיות מבתי הספר היהודים. המפעל קיבל את השם 'חֲבֵרוּת דרך אימוץ' ובראשו עמד אריה קרויז ממחלקת הנוער של קרן היסוד.
מפעל 'חֲבֵרוּת דרך אימוץ' פעל בין השנים 1961-1956, ובכל שנה השתתפו כ-60 מוסדות חינוך מארצות הברית ומקנדה וכ-60 בתי ספר יסודיים בישראל מכל חלקי הארץ – עם עדיפות לבתי ספר ביישובי העולים. נעשה מאמץ לשדך בין בתי ספר מהזרם הממלכתי-דתי למוסדות חינוך אורתודוקסים בארצות הברית ובקנדה, ובין בתי ספר מהחינוך הממלכתי למוסדות חינוך רפורמים או חילונים. קרן היסוד שימשה כמתווכת בין בתי הספר, העבירה את המכתבים והחבילות ליעדם וטיפלה בתשלום מיסי המכס השונים.
מכתב מאת מלכה אנגרמן באנגלית ובו היא מתארת את משפחתה, את המורים ואת התחביבים שלה. היא מסיימת את המכתב עם מספר שורות בעברית: "בקרוב יהיה ט"ו בשבט. השם של בית הכנסת שאני הולכת אליו הוא עדת ישראל. אני אוהבת הספרים שלי. בבית הספר שלנו, אנחנו עשינו כפר של הודים", 1958 (KH4\12695)
.jpg)
תפרוסת הישובים בישראל המשתתפים במפעל 'חֲבֵרוּת דרך אימוץ' (KH4\12719)
קרן היסוד השקיעה בהפקת חומרי תעמולה כדי לעודד תלמידים ישראלים להשתתף במפעל. ד. בן מאיר חיבר מחזה על ילד בשם יוסי איטח שמחכה לקבל מכתב מחברו בארצות הברית, אך ילד אחר לוקח לו אותו. המספר מתאר את הסצנה במילים אלו: "כן ילדים, זהו יוסי איטח מישוב עולים בנגב שהגיע לא מזמן לארץ ונאלץ מיד להילחם על זכותו היסודית כאזרח: לקבל את מכתביו ללא כל צנזורה, ולו גם של חברו לכיתה". מעבר לכך שנושא ההתכתבות עמד בבסיס המחזה, ישנו דגש על חשיבותו של הקשר האישי בין התלמידים המתכתבים ביניהם.
העמוד הפותח במחזה 'סיפורו של יוסי איטח', 1957 (KH4\12713)
למפעל 'חֲבֵרוּת דרך אימוץ' היו לא מעט הצלחות. בתי ספר ישראלים קיבלו כספי תרומות או ציוד חדיש לחדרי מוזיקה ואולמות ספורט. כך לדוגמה, בשנת 1956 בית הספר הממלכתי-דתי בזיכרון יעקב קיבל תרומה בסך 709 דולר מבית הספר 'שערי צדק' בדטרויט. בית הספר בקיבוץ צובה זכה בתרופות למרפאת השיניים ומכונה לעקירת סלעים להרחבת שטח בית הספר מהקהילה היהודית-ציונית בקונטיקט (Connecticut Zionist Region). בית הספר בקיבוץ משגב עם קיבל מכונה חשמלית לחיתוך לחם, ויישובים אחרים קיבלו מספר מקלטי רדיו או תקליטים.
מימין: חוברת של קרן היסוד, שהופצה בארה"ב ובקנדה, המתארת את חשיבות המפעל לחיזוק הקשר בין יהדות התפוצות למדינת ישראל 'חוברת של קרן היסוד, שהופצה בארה"ב ובקנדה, המתארת את חשיבות המפעל לחיזוק הקשר בין יהדות התפוצות למדינת ישראל , 1956 לערך (KH4\12714) | משמאל: לוח כיתה המוקדש לפרויקט 'חֲבֵרוּת דרך אימוץ' בבית הספר 'מקדש בית אל', מסצ'וסטס, 1957 לערך (KH4\11878)
התלמידים האמריקאים והקנדים זכו לקבל מהתלמידים בישראל מזכרות או תמונות של היישוב שלהם. כך לדוגמה תלמידי בית ספר 'מגִנים' בקרית שמונה שלחו לתלמידי 'מקדש עמנואל ניוטון' במסצ'וסטס תליון עם שרטוט של ספינה ובול מישראל.
מזכרת מתלמידי ביה"ס 'המגִנים' בקרית שמונה לתלמידי 'מקדש עמנואל ניוטון' במסצ'וסטס, 1960 (KH4\11846)
לצד ההצלחות עמדו בפני המפעל לא מעט קשיים. ראשית, עמד המכשול הלשוני בין התלמידים הישראלים, שרובם ידעו רק עברית, לבין התלמידים האמריקאים והקנדים, שכתבו באנגלית. פעמים רבות היה זה תפקידם של המורים לתרגם את המכתבים עבור התלמידים, ולעיתים המורים אף לקחו לעצמם חירות להוסיף תוכן שלא היה קיים במכתבים המקוריים של התלמידים.
קושי נוסף התעורר בשל חוסר העקביות בשליחת המכתבים על ידי מוסדות החינוך. היו מקרים שמנהלי בתי הספר האמריקאים והקנדים התלוננו שלא קיבלו מכתבים מישראל במשך זמן רב. במקרים קיצוניים נאלצו אנשי קרן היסוד להחליף את בית הספר המאמץ או המאומץ תוך כדי שנת הלימודים, ולעיתים אף למנוע מבית ספר בישראל לקבל את התרומה שנועדה עבורו. בתיק של קרן היסוד נמצאה מעטפה עם צרור מכתבים מתלמידי ביה"ס לחינוך עברי בסינסינטי, שלא הועברו לתלמידי ביה"ס במושב סִתריה כי מנהל ביה"ס לא עמד בתנאים וההתקשרות עמו הופסקה.
"אם לא נשמע מכם במשך שבוע ימים, הרי נודיע להם שאין אתם מעונינים במפעל זה' - תזכורת לבי"ס שלא שלח את המכתבים לחו"ל בזמן, 1956 (KH4\12715)
המפעל פעל במשך שש שנים רצופות ומנהלו, אריה קרויז מאגף הנוער של קרן היסוד, שמר על קשר אישי עם מנהלי בתי הספר מהארץ ומחו"ל. כאשר המנהלים מחו"ל הגיעו לארץ, הם הקפידו לבקר גם בבית הספר אותו אימצו וגם במשרדו של קרויז בקרן היסוד.
מימין: אריה קרויז, מנהל 'חֲבֵרוּת דרך לאימוץ' ואלפרד וולף, מנהל בית הספר Wilshire Temple בלוס אנג'לס, בכניסה לבניין קרן היסוד בירושלים, 1960 (KH4\11826-1p) | משמאל: אלברט לואיס בביקור בבית ספר שפרינצק בקרית גת (KH4\11859-1P)