עשרה קבין של יופי ירדו אל העולם, ותשעה מהם נטלה ירושלים – זאת יודעים כולם, אך גם היפה בערים צריכה לעמול על מנת לשמר את יופייה.
"אזרח, אחד מרבים, הכואב את כאב ירושלים העזובה והמוזנחה" – כך הגדיר עצמו תושב ירושלים, שהתגורר בעיר ב- 1949 והרגיש שעירו האהובה הולכת ומתדרדרת. בצר לו, ירד לרחובות העיר ותיעד את ההזנחה שפשתה ברחובות. באלבום שצילם, אותו הגיש לעירייה ככתב אישום ביולי של אותה שנה תחת הכותרת "ירושלים של מטה: מראות נוגים של עיר הנצח", שיבץ טקסטים פרי עטו. בשפה פיוטית, המעלה על הדעת מאהב המבכה את יופייה הדוהה של אהובתו יותר מאשר תלונה לעירייה, הוא כותב: "נולדתי וגדלתי בירושלים... ינקתי את יפיה ונשמתי את חן נופה. נשאתי באהבה, עם כל אזרחיה, את כל הפורענויות שנפלו בחלקה אך אין לשאת עוד את ההזנחה והעזובה ההולכות ומשעבדות את העיר המשוחררת, ומשתלטות על כל פינותיה ואזוריה".
ירושלים של מעלה וירושלים של מטה
בשנת 1949 הייתה ירושלים בירתה של מדינה צעירה. בסיפור חייה ההיסטורי של העיר, זוהי תקופה של התחדשות ועלייה, אולם התמונות שצולמו על ידי אוהבה האנונימי מספרות גם סיפור אחר: סיפור של עיר שבמשך שנים נשלטה על ידי שלטון זר, שלא ראה בה את ביתו, ושסבלה מפגעי מלחמות.
"החושבים והחולמים על ירושלים כעיר של כנוסים וקונגרסים ושל עלייה לרגל, ישימו נא ליבם לכניסה העלובה הזאת, היחידה בירושלים העברית". כך נכתב בכאב בנוגע לכניסה לעיר.
הכניסה לירושלים (PHAL\602119)
התחנה המרכזית של העיר, שהוקמה 17 שנים בלבד לפני חיבור האלבום, מתגלה בו כבר כמיושנת "הכניסה אליה", הוא כותב, "מגבירה את הדיכאון הנפשי ומגלה את חרפת העיר".
כניסת האוטובוסים וכניסת הולכי הרגל לתחנה המרכזית בירושלים, בת 17 שנה בלבד. (PHAL\602121, PHAL\602124)
היום, אנו מורגלים במנקי רחובות, פחי זבל מוטמנים ושאר שירותי תברואה, המסייעים בשמירה על הניקיון ומרחיקים את הפסולת מרחובות העיר. ב- 1949, מסתבר, היה המצב קצת שונה. "רחובות העיר", כותב המחבר, "שניתברכו מידי הטבע במידה רבה של יופי, נוף נהדר ואויר רענן, נושאים בדומיה את הכיעור וההזנחה המשתלטים עליהם". "בין רחוב הרצל לרחוב דוד המלך", מספר המחבר המזועזע, "שוכנת כבוד אחת המזבלות הוותיקות והנאלחות. ולהוספת חן לכל הסביבה הוקם בן לילה מרכז מסחרי מארגזי עץ עלובים ומליפטים חסרי צורה". ההזנחה, על פי המחבר, לא חסה גם על בניינים בעלי חשיבות בעיר. בית הכנסת "ישורון", לדוגמה, "עומד בשדה זרוע קוצים ודרדרים ומרופד סלעים ואבני נגף", ואפילו חצר בניין הסוכנות צולמה מלאה בפסולת בנייה וכך גם חצר העירייה.
חצר בניין הסוכנות היהודית וחצר העירייה. ההזנחה לא פסחה גם על בניינים בעלי חשיבות. (PHAL\602191, PHAL\602155)
המפעלים שנבנו בעיר כדי לפתח ולקדם אותה הפכו למוקד של פסולת והזנחה. כך במקרה של מפעל "תנובה" ומאפיית "ברמן" – שהוקמה בסוף המאה ה- 19, וב- 1949 נראה כי המבנה שלה כבר היה זקוק לריענון. אפילו בחצרות המסעדות לא היה המצב טוב יותר.
מפעל תנובה בירושלים. זמן רק לאחר שהוקם עוד היה מתחמו מלא פסולת בנייה (PHAL\602177)
עוד מוסד שכבר נעלם מן הנוף העירוני – קולנוע בלב העיר. סתם כך, לא בתוך מרכז קניות הומה אדם. קולנוע "תל-אור" הוקם בבית ההסתדרות בירושלים. בשונה מבתי הקולנוע של ימינו הייתה בקומה התחתונה של הבניין מסעדת פועלים קואופרטיבית, שהגישה כל צהריים כדורי לחם, בשר ופירה למעמד הפועל בירושלים. בית הקולנוע נפתח ב- 1937, והאולם בן 300 המושבים שימש גם כאולם כינוסים לאירועים מטעם הסתדרות העובדים. למרות הייחוס האידיאולוגי המכובד, ביוצאם מבית הקולנוע נתקלו הצופים ב"תל אשפה".
קולנוע תל אור. למרות הייחוס האידיאולוגי, האשפה מצטברת סמוך לבניין. (PHAL\602145)
אם מתעלמים לרגע מן הלכלוך, חובבי ההיסטוריה ימצאו עניין בתצלומים, המתעדים פינות מוכרות בעיר, כמו שוק מחנה יהודה, כמו גם מקומות פחות מוכרים, ומספקים הצצה אל הבתים ואל הרחובות (שחלקם נהרסו או שינו את שמם) בשלהי שנות ה- 40 כמו שכונת הלוואה וחסכון, שוק החבשים, או בניין "מנורה".
שוק מחנה יהודה (PHAL\602186) שכונת הלוואה וחיסכון (PHAL\602165ׂׂ)
"לא התכוונתי בזה לקנטר ולקטרג, אלא רק לעודד את דעת אבות העיר ואזרחיה לתיאור העיר היקרה לכולנו ולביעור כיעורה". סוגר האזרח המודאג את האלבום שהגיש לעירייה. כחצי שנה לאחר מכן – נערכו בחירות לראשות העיר, מי יודע, אולי מחאה קטנה זו השפיעה על תוצאות הבחירות, שבסופן שלמה זלמן שרגאי החליף את דניאל אוסטר בראשות העיר.
האלבום שהתגלגל אל הארכיון הציוני נסרק וניתן לצפות בתצלומים באתר. זהותו של הצלם החרוץ נותרה עלומה. מי מכיר?