ברל
כצנלסון, ממנהיגי תנועת הפועלים בארץ ישראל, ייסד את עיתון "דבר", ושימש
כעורכו הראשון. כצנלסון, סוציאליסט נלהב, שאף שיהיה זה עיתון בלתי תלוי,
שיביא את בשורת הסוציאליזם לציבור הפועלים, יהפוך אותם לציבור מודע, וירווה
את צימאונם לידע ולמחשבה. העיתון הפך תוך שנים מעטות לעיתון העברי הנפוץ ביותר
ביישוב.
ברל
כצנלסון (PHPS\1339641)
בתחילת
המאה ה־20, לפני הופעתו של "דבר" היו שני עיתונים נפוצים בקרב היישוב
היהודי: "דאר היום" בעריכת איתמר בן אב"י ו"הארץ" בעריכת
משה גליקסון. הסתדרות העובדים תמכה ביוזמה להוצאת עיתון יומי לתנועת הפועלים, והגיליון
הראשון ראה אור ב-1.6.1925. על השער פרסם הוועד הפועל של הסתדרות העובדים את
ברכתו לעיתון החדש: "במעלות התפתחותה של תנועתנו נולד וגדל הצורך בעתון יומי,
אשר יהיה למבטא ליצירת מעמד הפועלים העברים בארץ ולמלחמתו אשר יתווה את נתיבות
פעולתו, יבקר מבפנים את מעשיו, ילכד אותו לחטיבה שלמה ומאוחדת וירכז סביב דברו את
התנועה כולה, בארץ ובגולה." ברל לקח זאת צעד קדימה, ובמאמר המערכת הראשון הדגיש,
כי על העיתון להיות חופשי בפרסומיו ולפנות לא רק למעמד הפועלים אלא לכ-ו-ל-ם: "לא
עתון בשביל פועלים יהא "דבר" כי אם עתונם של הפועלים... "דבר"
נוצר בשליחותה של ההסתדרות, אולם את שליחותו זו יצליח למלא באמונה רק אם יהיה לו
האומץ הדרוש לדון בכל שאלות החיים וההסתדרות כבן-חורין."
שער
הגיליון הראשון של "דבר", 1.6.1925
בניין
מערכת עיתון "דבר" ברחוב יבנה בתל אביב, 1928 (PHG\1000614)
אכן,
בתקופת המנדט הבריטי נחשב "דבר" לעיתון המרכזי של היישוב היהודי. תוך זמן
קצר תפוצתו של "דבר" עקפה את זו של "הארץ" ושל "דאר
היום" יחד, והוא נחשב כמעין עיתון רשמי של הנהגת היישוב. פרט לקהל הקוראים ממעמד
הפועלים הצטרפו מנויים רבים, שהתרשמו מאיכותו של העיתון. מיטב האינטלקטואלים
הציונים, מן המילייה הפוליטי והספרותי כאחד, כתבו בו: משה שרת, משה בילינסון, נתן
אלתרמן, רחל, לאה גולדברג, ש"י עגנון, חיים גורי ואחרים. העיתון שימש כבמה
פובליציסטית יותר מאשר מקור לידיעות חדשותיות. ברל ערך אותו עד לפטירתו ב-1944, וזלמן
רובשוב-שז"ר החליף אותו בתפקיד עד שנבחר לכנסת הראשונה ב-1949.
"נפוץ יותר מכל עתון" כרזה לעידוד מנויים לעיתון "דבר" מ-1940 בעיצובם של מכנר–וליש (KRA\3863)
קורא
בעיתון "דבר" רכוב על חמור בסמוך לכפר ויתקין, 1935. מאוסף קרן היסוד (PHKH\1267926)
הסדרנים
בחגיגות יום הסטודנט העברי באוניברסיטה העברית בירושלים, קוראים את עיתון
"דבר", 1938.
צילום: צבי אורון (אורושקס) (NZO\642007)
חיילים
וחיילות בחופשה קוראים בעיתון "דבר", פברואר 1942.
צילום: זולטאן קלוגר,
אוסף ויצ"ו (PHWI\1246962)
במשך
השנים המערכת הוציאה לאור ביטאונים נוספים: מהדורות באנגלית ובגרמנית, "דבר
הפועלת" – עיתון לנשים, "דבר לילדים", "המשק השיתופי" –
עיתון כלכלי, "תוספת צהריים" – מהדורת צהריים קלילה של מהדורת הבוקר,
"דבר לגולה", "הגה" – עיתון מנוקד לעולים חדשים, "חקיקת
אל-אמר" ("דבר האמת") – שבועון בערבית ו"דבר השבוע" – המוסף
השבועי הראשון שצורף לעיתונות היומית העברית.
"בשרות
העם העובד", כרזה לציון 25 להיווסדו של עיתון "דבר", 1950,
בעיצובו של משה רביב וורוביצ'יק. (KRA\2483)
על
אף הדימוי הממלכתי של העיתון יחסיו עם ממשל המנדט היו סוערים, ולא פעם נסגר העיתון
לתקופות קצרות על ידי הצנזורה הבריטית. כך קרה, למשל, לאחר פרסום מאמר המערכת ביום
22 לאוקטובר 1937, שביקר את מדיניות הבריטים בנוגע להעפלה: "הצעת חוק העלייה
שנתפרסמה זה עתה בעיתון הרשמי של ממשלת א"י הדהימה את הישוב העברי
בארץ ותדהים מחר את העולם היהודי כולו, לא רק כתעודה המתאכזרת לצרכי העליה של
העם העברי ולצרכי ההתפתחות של הארץ, כי אם גם כתעודה המתנכרת למנדט ומתעללת
בהוראותיו המפורשות של חבר הלאומים ומשפילה את כבוד הבטחותיה של בריטניה
הגדולה". בעקבות פרסום מאמר זה נסגר העיתון לשבוע.
מאמר
המערכת שפורסם ב-22.10.1937, הכולל ביקורת על מדיניות ממשל המנדט,
שהביאה לסגירת
העיתון למשך שבוע.
כך
קרה גם לאחר פרסום מאמר המערכת ב-13 באוגוסט 1939, שמתח גם הוא ביקורת על מדיניות
הבריטים בנוגע להעפלה: "300 המעפילים שנתפסו ביום ה' בימה של חיפה, עולפי צמא
ומוכי שרב, דחוקים בעמידה בתוך סירות קטנות מלאות מים, הועברו בשבת, בקרונות רכבת
מיוחדים למחנה ההסגר בצריפין." גם במקרה זה סגרה הצנזורה את העיתון למשך שבוע
ימים.
"הקהילה
העברית בחיפה נאלצה לשלוח ל"קולוראדו" מזון כדי להציל את אנשיה מחרפת
רעב".
מאמר
המערכת שפורסם ב-13.8.1939 והביא לסגירת העיתון.
אנשי
"דבר" לא השלימו עם הגבלות הצנזורה. בימים, שבהם נסגר העיתון, פרסמה המערכת
את כתבותיה במסגרת עיתונים חדשים וחד פעמיים, שהוציאה לאור בשם "אֹמֶר"
או "פנקס" (ולפי החוק הבריטי לא היו זקוקים לרישיון מיוחד). בניסיון
לעקוף את איסור הפרסום של הצנזורה הבריטית על טביעת אניית המעפילים
"סטרומה" פורסמו בדף הראשי של "דבר" שישה פסוקי תנ"ך,
העוסקים באסונות ובים שהאקרוסטיכון שלהם יצר את המילה "סטרומה". הצנזורה
הבריטית לא זיהתה, שציטוט הפסוקים מהתנ"ך רומז על האירוע שנאסר לפרסמו, ואישרה
את הגיליון.
פסוקי
התנ"ך המרמזים על גורלה של האונייה "סטרומה" בעיתון
"דבר", 26.2.1942
גם
הקריקטורות, שפורסמו בעיתון, הוגשו לצנזורה. עבודותיו של אריה נבון, הקריקטוריסט
הקבוע של העיתון, הופיעו בו על בסיס יומי. ב-25 בנובמבר 1945 פורסמה בעיתון
קריקטורה שלו, הכוללת ביקורת על פציעתם של ילדים קטנים על ידי הבריטים. למרות שהגיליון
אושר מראש, החליטה הצנזורה לאחר הפרסום על סגירת העיתון לשבוע.
הקריקטורה
של אריה נבון, הכוללת ביקורת על הבריטים, שהביאה לסגירת העיתון "דבר",
25.11.1945.
גם
לאחר הקמת המדינה המשיך "דבר" להיות עיתון רב השפעה, והיה מזוהה עם מפלגת
השלטון מפא"י. ירידת
קרנה של המפלגה יחד עם דעיכת העיתונות המפלגתית משנות ה-60 ואילך נתנו את אותותיהם,
ותפוצת העיתון ירדה. בשנותיו האחרונות הוא נקלע לקשיים והגיליון האחרון ראה אור
במאי 1996.
~ פורסם ב- 28.6.2023 ~