ההעפלה החלה בעקבות רצונם של יהודים מרחבי העולם לעקוף את ההגבלות, שהטילה ממשלת בריטניה על עליית יהודים לארץ ישראל, ולהיכנס אליה גם אם באופן בלתי חוקי. ההדים שעורר מאבקם של ניצולי השואה באירופה ושל המעפילים, שלא הורשו להיכנס לארץ ישראל, תרמו להחלטה של האו"ם להקים מדינה יהודית.
ההעפלה המאורגנת החלה בשנת 1934. היא הצטמצמה מאוד בזמן מלחמת העולם השנייה, אך חזרה לפעול במשנה מרץ לאחר שהמלחמה הסתיימה. ההעפלה הייתה באחריות "המוסד לעלייה ב'" שעסק באיתור יהודים בארצות השונות, בהכנת ספינות וציוד להפלגה ובקליטת המעפילים בחופי הארץ. הספינות הראשונות, כמו "חנה סנש", היו קטנות, אך בהמשך החל "המוסד לעלייה ב'" לרכוש אניות גדולות יותר ובתדירות גבוהה יותר.
הצורך בהעפלה לארץ ישראל גבר לאחר המלחמה מכיוון שלניצולי השואה לא היה לאן ללכת. רבים שהו במחנות העקורים ורצו לעזוב את ארצותיהם, אך לא היו מדינות שפתחו בפניהם את שעריהם, ובריטניה המשיכה במדיניות "הספר הלבן". המעפילים היו נחושים להגיע לארץ ישראל למרות שהתנאים בספינות היו קשים. הייתה צפיפות רבה ומחסור במזון והמעפילים נאלצו להישאר בבטן האנייה במהלך היום מחשש שיתגלו. בתקופה זו (1948-1935) רוב המעפילים שהפליגו לארץ ישראל נתפסו בידי הבריטים. לחלק מהמעפילים הותר להיכנס לארץ על חשבון מכסת רישיונות העלייה שהוקצתה ליהודים, ואחרים גורשו למחנות מעצר בארץ ישראל ובקפריסין, למעט מעפילי "אקסודוס", שגורשו בחזרה לגרמניה.
המעפילים לקחו חלק פעיל בעימות עם הבריטים: הם נאבקו בהם כאשר נתפסו, פצחו בשביתות רעב, וסירבו לרדת מהאניות. המאבקים המפורסמים ביותר שעוררו הד ציבורי וביקורת קשה על בריטניה היו של המעפילים באניות "דב הוז" ו"אליהו גולומב" (פרשת "לה ספציה") והמעפילים ב"אקסודוס".
עם הקמת מדינת ישראל הושלם מבצע ההעפלה, ויהודים יכלו לעלות לארץ ללא הגבלה. בינואר 1949 הותר למעפילים שנותרו במחנות המעצר בקפריסין לעלות לישראל.
בגלריה שלפניכם מוצגות תמונות, המתעדות את מסען הארוך והמפרך של חלק מהאניות שניסו להגיע לחופי ארץ ישראל.