מים חיים: הנחת המוביל הארצי

מפעל המים, המאפשר לפתוח את הברז בכל בית בישראל בלי לחשוב פעמיים, החל כפנטזיה פרועה.

המוביל הארצי, העורק הראשי של מפעל המים הארצי של מדינת ישראל, הוא ביטוי פיזי של החזון הציוני. תוואי המוביל, שאורכו 130 קילומטר ומעביר מים מצפון הארץ אל המרכז ואל הנגב, אפשר ריכוז אוכלוסין גם במקומות שבעבר ההתיישבות בהם הייתה קשה או לא מעשית. מפעל המוביל הארצי לשינוע מים מתחנת אשכול הסמוכה לכנרת ועד לתחנת הוויסות שליד ראש העין בשנים 1964-1953, היה ממפעלי הבנייה הגדולים, שביצעה מדינת ישראל בשנים אלה ובכלל, והוא תועד על ידי הצלם חנן שדה (1990-1922).


"תכנית הפנטזיה" של שמחה בלאס

סוגיית הובלת מים, מהמקורות העשירים בצפון הארץ לאזורים נוספים ובעיקר למרחבים הצחיחים של הנגב, עמדה במרכז התכנון היישובי בארץ ישראל, וכבר אהרן אהרנסון ופנחס רוטנברג העלו רעיונות לפתרונה. הראשון, שניסח תכנית ממשית בנושא, היה מהנדס המים שמחה בלאס (1982-1897), יליד פולין שעלה לארץ ב-1927. בעקבות פנייה של ארתור רופין ב-1939 הציע תכנית תלת שלבית להשקיית הנגב. על פי תוכניתו תחילה יועברו המים מצפון-הנגב לנגב, לאחר מכן מהירקון לנגב ולבסוף מהירדן לנגב. כדי לשכנע את הנהלת הסוכנות ואת העומד בראשה דוד בן-גוריון בהיתכנות הרעיון הוא שכר מטוס אימונים, שאפשר לו לסקור את שטח הנגב ממעוף הציפור. התוכנית השאפתנית כונתה "תכנית הפנטזיה". רק השלב הראשון בתוכנית, שעסק בהעברת מי קידוחים מצפון הנגב, נוסח בפירוט. למרות שלא יצאה לפועל היא היוותה את תחילת התהליך למציאת פתרון כולל, רחב היקף ושאפתני לסוגיית המים בישראל.  


המהנדס שמחה בלאס (מתוך "אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו", דוד תדהר) 

המהנדס שמחה בלא​ס (מתוך "אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו", דוד תדהר)


שנים אחדות מאוחר יותר נדרשו לסוגיית משק המים בישראל מומחים עולמיים כמו קליי לאודרמילק וג'יימס הייס. הנהלת הסוכנות אף הזמינה מהייס תוכנית ביצועית להקמת המוביל הארצי, ותוכנית זו אושרה על ידי הממשלה ב-1951. ההחלטה להוציא לפועל את הפרויקט גילמה בתוכה שתי שאיפות מרכזיות של החזון הציוני: הקמת חברה מודרנית על בסיס טכנולוגיה מתקדמת ורצון לפזר את האוכלוסייה בכל הארץ.


הקמת המוביל הארצי

ב-1952 הקים בלאס את חברת תה"ל, תכנון המים לישראל בע"מ, ולחברה זו, שבלאס שימש כמנהלה הראשון, הועברו סמכויות תכנון וביצוע של תוכנית הקמת המוביל הארצי.

תכנון הפרויקט על ידי חברת תה"ל נמשך שנים אחדות, וב-1956 החלה הבנייה בפועל על ידי חברת "מקורות" – חברת המים הלאומית של ישראל, שהוקמה עוד ב-1937 על ידי לוי אשכול. הקמת המפעל נמשכה כתשע שנים, עד יוני 1964. היה זה מפעל הבנייה השני בהיקפו מבחינת ההשקעה של המדינה בשני העשורים הראשונים להקמת המדינה. עלות ההקמה הייתה כ-420 מיליון ל"י (כ-4 מיליארד ₪ כיום), הושקעו בו 2.5 מיליון ימי עבודה, ואלפי עובדים הועסקו בפרויקט מדי יום (בשיא הועסקו 4,000 עובדים ביום). נחפרו 7 מיליון ממ"ק אדמה, נחצבו 1.7 מיליון ממ"ק סלע, נוצקו כחצי מיליון מ"ק בטון, נעשה שימוש ב-75,000 טון פלדה, והונחו  15,000 צינורות בטון ופלדה.


הנחת צינור מים במסגרת העבודות על המוביל הארצי, צילום: חנן שדה (NCHS\493985)
הנחת צינור מים במסגרת העבודות על המוביל הארצי, צילום: חנן שדה (
NCHS\493985)



תוואי הובלת המים במוביל הארצי, שאורכו כ-130 ק"מ, החל סמוך לקרקעית הכנרת ליד אתר 'ספיר'. משם הובלו המים במשאבות לאתר הסינון "אשכול" בבקעת בית נטופה ומשם בצינורות ענק, חלקם בתוך מנהרות, לאתר הוויסות הגדול, שהוקם בסמוך למשאבות ראש העין. מראש העין הובלו המים במפעלי הובלה משניים לגוש דן, ולדרום הארץ (קו ירקון-נגב).


עבודות של חברת מקורות בחוקוק סמוך לכנרת, צילום: חנן שדה (NCHS\493583)
עבודות של חברת מקורות בחוקוק סמוך לכנרת, צילום: חנן שדה (
NCHS\493583)


מים הם, אולי, המשאב היקר ביותר במזרח התיכון, והקמת המוביל לא התקבלה בעין יפה על ידי שכנותיה של ישראל, כמו למשל, הסורים. ב-1953 בעת העבודות על מפעל שאיבה בסמוך לגשר בנות-יעקב למרגלות הגולן, שהיה בשליטה סורית, הם הביעו את התנגדותם בטענה שהעבודות חודרות לשטח המפורז כפי שנקבע בהסכמי שביתת הנשק ב-1949 ולאדמות בבעלות ערבית. הסכסוך הסלים עד לכדי תקריות אש, שהביאו להתערבות אמריקאית ולהפסקת הפעולות להטיית הירדן באזור זה.


בשל רגישות המפעל ולמרות היקפו חסר התקדים הוא נוהל בצנעה. לקראת חנוכת המפעל עם סיום  העבודות ב-1964 הזהיר ממשל האמריקאי מפתיחה ראוותנית ושאננה ודרש להימנע מפרסום היקף המפעל והקיבולת שלו. בקשתו הייתה להצניע את גודל ההישג כדי לא לספק עילה להצית שוב את האזור. האזהרות היו מעוגנות במציאות: בינואר אותה שנה בוועידת שליטי ערב בהשתתפות חברות הליגה הערבית הם יצאו בהצהרה, כי אם תפעיל ישראל את המוביל, הדבר ייחשב כעילה למלחמה. מסיבות אלה חנוכת המפעל ב-10 ביוני 1964 נעשתה בחשאי.

 

התצלומים שצילם חנן שדה מתעדים שלבים שונים בהקמת המוביל.


 

פועלים מקבעים צינורות משניים לקיר "מנהרת מנשה" - מנהרה תת-קרקעית באורך 7 ק"מ ובקוטר של כ-3.5 מ', שנחצבה לצורך הובלת המים המסוננים מאזור עין השופט דרומה. מרבית החציבה נעשתה באמצעות פיצוץ חומרי נפץ ובהמשך בכלי חציבה מכניים. (NCHS\493679)


עבודות הכרייה במנהרת מנשה (NCHS\494180​)
עבודות הכרייה במנהרת מנשה (NCHS\494180)

 הכנת מקטעי הצינור הראשי של המוביל הארצי ב'קו 108' (NCHS\493924)

תיעוד הכנת מקטעי הצינור הראשי של המוביל הארצי ב'קו 108', שכונה כך בשל קוטרו: 108 אינצ' (כ-274 ס"מ), לקראת ההרכבה והחיבור ביניהם. קו 108 הונח לאורך כ-60 ק"מ ממנהרת מנשה עד לתחנת הוויסות ליד ראש העין – תחנת "נווה ירק" (NCHS\493924)


הנחת צינורות ב'קו 108' (NCHS\493915)
הנחת צינורות ב'קו 108' (
NCHS\493915)


עבודות על המוביל הארצי ב'קו 108' (NCHS\493975)
עבודות על המוביל הארצי ב'קו 108' (NCHS\493975)


הצלם חנן שדה (1990-1922) נולד בגרמניה, ועלה ארצה ב-1938. שנים רבות עסק בצילום מפעלי תעשייה, והתפרסם כצלם אופנה ואוכל ובליווי מיזמי בנייה וחפירות ארכיאולוגיות ברחבי הארץ. התצלומים שמורים באוסף הנגטיבים של הצלם בארכיון הציוני, המכיל יותר מ-20,000 נגטיבים שצולמו בעיקר בין השנים 1975-1955.


תרומתו העצומה של המוביל הארצי לתפרוסת ההתיישבות ברחבי הארץ ובנגב בפרט, והיותו מן המפעלים הגדולים של המדינה בראשיתה, הביאו להכללת התצלומים המתעדים אותו בשער פיתוח הארץ באסופת המאה. שער זה כולל אבני דרך בפיתוח הארץ, יוזמות פרטיות ומפעלים ממסדיים, משלהי המאה ה-19 ועד למחצית השנייה של המאה ה-20, ובהם: ניסיונות בגידול אתרוגים וגידול פרחים לתעשיית הבשמים; סלילת כבישים והקמת הרכבת החיג'אזית (רכבת העמק); יריד המזרח והקמת נמל תל אביב, מפעל המלט נשר ו"אתא"; פיתוח החשמל, והאמנות השימושית.​